וברגעים כאלה אני נשבר.

בא לי לעמוד באמצע עמק, מוקפת בהרים ירוקים ופשוט לצעוק בכל הכוח.

אני רוצה שיהיה הד אקוסטי ושאני ארגיש את הגלי קול עוטפים אותי, מגנים עליי

ולצעוק ולצעוק ולצעוק

להתרוכן מכל מה שאני מחזיקה

בלי לחשוב על זה שיש מי ששומע

תנשמי עמוק, זה רק התקף קטן, תרגעי. זה תכף יעבור.

מדהים כמה מהר אני מחליטה שאני רוצה דברים ומפתחת ציפיות

ואני מתחילה להיות "נידי" ולחלום על זה, ולשיר על זה, לקוות שיגיע,

לחיות את זה.

והבטחתי לעצמי חודש של שקט.

בלי שטויות.

זמן לעצמי ורק לעצמי

מחשבות על עצמי

מעשים למעני

שירים שייבנו אותי

אז מסתבר שאני לא יכולה.. והאמת שיש בי צד ששמח ומרוצה מזה שאני לא יכולה. שאני לא יכולה להתעסק רק בעצמי.

אני חייבת לאהוב, לחבק, לתת מעצמי, לגרום למישהו להרגיש טוב עם עצמו- כי רק ככה אני ארגיש טוב עם עצמי.

היעד הבא:

פשוט.. הייתי רוצה לעבוד על זה שזה לא יהפוך לכזה אינטנסיבי. לדעת להפריד בין שני העולמות.

חח אני פטאתית

הוו הגעגועים... P:

מדהים כמה אני מסוגלת להתגעגע לכיתה שלי אחרי סה"כ שבוע שלא ראיתי אותם (היה יום השלמות באמצע החופש.. גם שם, הייתי כ"כ מאושרת לראות את כולם שזה מדהים :) )

אני אפילו מתגעגעת לאנשים שאני אף פעם לא מדברת איתם...

אני פשוט סתם מתגעגעת ללראות אנשים כל בוקר ולהוואי והחיוכים והשמחה והאקשן (במובן היותר נאיבי של המילה).

אז.. טוב.. אולי מזל שנחזור לנו רק עוד יומיים.. במיילא החופש הזה הוא לא באמת חופש בשבילי XP

אז.. מרשימת הדברים הממש מועילים שעשיתי בחופש: (כן, אתם לא חייבים לקרוא את זה.. זה יותר בשביל עצמי)

* כתבתי, הלחנתי, ציירתי,עיבדתי ובכללי יצרתי המווווווווווון. אף פעם לא יצרתי כל-כך הרבה בשבועיים..

* עשיתי חזרות להופעת סיום בצוללת

* כמעט סיימתי לכתוב פרטיטורה שלמה (וואו זה לקח מלאאאא זמן!)

* עשיתי עבודה ענקית בהיסטוריה,התכוונתי למבחן באזרחות (משמע- השלמתי את כל החומר מהחצי שנה האחרונה בערך), ועשיתי ש"ב בלשון.

* נפגשתי לא פעם ולא פעמיים עם חברים :)

* השלמתי עוד חלק משמעותי מאוד בתהליך שאני עוברת בתקופה הזו

* חיזקתי מאוווד את הקשר עם אבא (ברמות שלא יאמנו)

* חחחחח כמעט שכחתי שהפכתי לרווקה..

* סיפרתי לאחים שלי (חח זה משעשע שצפיתי במדוייק לחלוטין את התגובה שלהם..),לעו"ס, ולעוד כמה אנשים

* יצרתי קשרים עם אנשים שלא דיברתי איתם המון זמן

* סידרתי באובססיה את החדר

* צילמתי תמונות בשביל לתלות בחדר

* בניתי ועבדתי במשך איזה חצי יום על שלושה קולות לשיר שיהיה בטקס יום השואה מול העירייה (שגם לא אני אשיר שם, גם הזמרות החליטו שהן שונאות חזרות אז הן הולכות לעשות חזרה אחת ובטח לחרב את כל ההרמוניות שבניתי, וגם ספק בכלל אם אני אהיה נוכחת שם..)

*טוב, ברור שהיו עוד מלא דברים.. זה סתם מה שעלה לי לראש עכשיו P:

ולקינוח, הנה אחד השירים: (האמת שהוא לא האהוב עליי מאלו שכתבתי בחופש, אבל הוא אופטימי שכזה :)  )

חיוך ניצחון.

הומתקת לנוכח רגע.

ושפתותייך היו לי לחלון ראווה.

ריקוד האישונים לאור ירח

מעד ונבלע במייתרי קולך.

תמיד היית גדולה מאיתני הטבע;

תמיד היו מתגמדים בצילך.

כל נהר היה נבלע בין הגיגייך;

כל בצורת רוותה מיופייך.

וכמו ים סוף

נפרדו מפלסי שפתותייך.

וביניהן נסלל לי שביל הבריחה.

התעלסות הנשמות לרחש הלילה

נשכחה ולא הותירה אף עקיבה.

תמיד ידעתי שהניצחון שייך לך;

תמיד ידעתי שינוח בחיקך.

כל מצלול אחר היה לי צורם;

כל התפשרות ביזתה את יופייך.

והערב אהובה,

במתיקות הלילה,

כשמסעך קורא לי לנצור,

נאזח במבטך, באור עינייך,

ועם חיוכך

אני רוקד.

ככל ששנות חיי חולפות להן, ואני נקלעת לברוחים יותר ויותר גדולים ואני מבינה יותר ויותר כמה לא הערכתי מספיק רגעים קודמים שהיו לי.

אני חושבת שהשבועיים האחרונים, הזכירו לי טוב-טוב מה זה באמת "תקופה קשה".

אני חלילה וחס לא מזלזלת במה שעברתי גם ב-3 חודשים שקדמו לשבועיים האלו, זה היה מאוד מאוד מאווווד לא קל. אבל זה לא משתווה בקצת למה שקרה החופש.

בכל אופן!בקישור לכותרת- באיזשהו מקום, זה טוב מה שעברתי עכשיו, וזה טוב שזה קרה דווקא בחופש ולא על חשבון הבית ספר. מעכשיו-לתקופה הקרובה (עד שאשכח מזה שוב..חח) אני אעריך (וכבר מעריכה!) כל-כך הרבה יותר את מה שקורה לי.

כי עכשיו, אם קצת קשה לי, אני אומרת תודה על זה שזה רק קצת.

אם אני רועדת, אני אומרת תודה על זה שאני לא מתעלפת.

ואם אני בוכה, אני אומרת תודה שאני מצליחה לבטא את הרגשות שלי בדרכים בריאות.

כשאני נעלבת, אני אומרת תודה שיש מישהו שמספיק יקר לי בשביל שהמילים שלו ייגרמו לי להרגיש רע.

כשאני מרגישה בודדה, אני מתנחמת בעובדה שזה רגש יחסי לבדרך-כלל. כי בדרך כלל אני מוקפת בהמון חום ואהבה.(ותודה לכם על זה)

וכשאני יושבת וכותבת פוסטים על כמה רע לי וקשה לי, אני אומרת תודה שיש מי שישקיע מזמנו לקרוא אותם ולדאוג לי (כן, שוב תודה לכם P: )

תודה.

(חחח אני כותבת את הפוסט הזה לצלילי דיסק של יצירות של באך, ככה שכנראה בראש שלי הוא הרבה יותר קיצ'י ממה שהוא באמת XP )

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

מפגש.

כיף!

מצב כפית. אני. עכשיו. בתקופה הזאת. בפאקינג מצב כפית!

תודה לך אלוהים שהענקת לי את השעות החביבות האלו והזכרת לי כמה חיי חברה עושים לי טוב וגורמים לי בשניות לשכוח מהההכל!

ותודה לך שנתת לי זמן שבו היה לי רק קצת קשה :)

תודה שהענקת לי את היכולת לדעת לקחת פסק זמן, לעלות למעלה להירגע ולחזור בחזרה.

תודה שנתת לי את היכולת לישון טוב באותו לילה ותודה שבכלל אפשרת לי לפגוש כאלו אנשים טובים :)

סוף חופש נעים חבר'ס! תנצלו כל רגע ואל תתנו לעבודות להרוס לכם אותו

תגידו תודה שיש לנו חינוך והשכלה, תגידו תודה שיש לנו את היכולת לעשות את העבודות האלה ותגידי תודה שאפשר לפחות לעשות אותן אחריי הרבה שעות שינה- לא כמו בימי בית ספר ;)

3>

בקרוב המציאות תכה שוב

וניזכר שההתמודדות האמיתית עוד לפנינו

ושדחק מחשבות לא מוביל להעלמותן.

ניזכר בנשימות עמוקות שעבדו אז

פעם. מזמן. כשעוד היה בי עוד כוח

להאבק ולהילחם כל בוקר מחדש.

בקרוב נפסיק לברוח

ונאגור עוד קצת כוח

כדי שגם לא יהיה לאן לברוח

ולא יהיה שום צורך

להגיד בכל הכוח

ש.. כבר עשיתי לעצמי חור במוח ><

רק.. בקרוב.. בבקשה..תן רק עוד קצת.

תן עוד יום לנוח,

תן עוד יום לשכוח

ולברוח

כדי לדמות מצב של כוח.

-

לא, אני לא חושבת שאני באמת רוצה לברוח. אני גם לא רוצה לשכוח..

אני פשוט רוצה שייקרה נס ואני לא אצטרך לבזבז כל-כך הרבה אנרגייה בשביל להתמודד עם דברים..

באתי להגיד משהו לאבא רגע לפני שהלך לישון, ובתור הערת דרך-אגב, הוא התלונן על זה שעכשיו שהוא גמר את הספר, אין לו  מה לקרוא לפני השינה אז הוא לא יכול להירדם. והצעתי לו בהתחלה בצחוק שאשיר לו שיר ארס, אבל הוא התלהב מהרעיון אז שלפתי גיטרה וכיביתי את האור.

התיישבתי בחושך מוחלט על המיטה שלו והתחלתי לשיר את "מבול" (רונה קינן)

ובקול הכי שקט והכי מלא כוונה שאיי פעם שרתי איתו, שרתי :" אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע." והרגשתי את הדמעות חונקות לי את הגרון.

אבא שלי ואני עברנו הרבה.

למען האמת, המוווון.

כל מילה שאבחר לתאר את סיפוריינו תבייש את משמעותו.

ועכשיו, כשאני בעיצומה של תקופה קשה שיש לי תחושת בטן שכזו שהתקופה הזו תשפיע עליי המון בחיי לתווך הארוך, ואבא שלי הוא ללא ספק הדמות שאזכור הכי הרבה מהתקופה הזו. השיחות שלנו, החיזוקים שלו, התמיכה שלו שכל-כך מפצה את כל מה שלא היה פעם...

אז אבא, עברנו כבר הרבה, ואם נשרוד יחד גם אם התקופה הזו, אנחנו ניהיה הכי חזקים אבא. אבא, אנחנו ניהיה חזקים, מבטיחה.

וכשסיימתי את השיר, והדמעה הראשונה זלגה, הסתכלתי עליו , חצי ישן-חצי ער, עם חיוך קטן, כזה שאופייני לאבא, והוא לחש:" עוד אחד" ושנינו צחקנו..

"Let me out let me out
See what I'm hiding inside
My heart is yours
Till the day I'll...
Die... I Love you"

והאמת, שכרגע, רק אבא רואה מה אני מסתירה בפנים..

ואני חושבת שכאן הוא כבר נרדם, אבל המשכתי.. היה לי נעים לשיר בחושך, גם אם כבר אין מי שמקשיב..

עברו כבר שעתיים ואני עדיין בוכה מהתרגשות..

תקופה נוראית שאין כמוהה.

אז הצלחתי איכשהו לגרור שלושה חודשים עם התקפי חרדה וכאלה, אבל עכשיו- כשזה פסח ואין לי הסחות דעת כל הזמן, ואין שגרה, ואין משהו שייגרום לי להפסיק לחשוב על גודל העולם ולפחד ממנו ברמו לא הגיוניות, הכל מציף פי אלף.

שלשום היה לי את ההתקף חרדה הכי גדול שזכור לי לפחות שהיה לי בחיי. זה היה פשוט מפחיד. אני לא זוכרת מתי פחדתי כ"כ לצאת שוב מהבית..

בכל מקרה, למדתי מזה. למדתי שבתקופה האחרונה לא הערכתי מספיק דברים שהיו לי. ממש ממש לא הערכתי אותם מספיק.

אז..מעכשיו מעריכים כל נשימה. כל צעד. כל משב רוח, כל קרן שמש, כל מגע, כל חיוך, כל צליל שנפלט, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מופק ממני.

טוב, אז החלטתי בין הייתר שאני לא יכולה לשאוף לסדר פנימי כשאין לי סדר חיצוני ועל כן פצחתי במסע סידורי חדר מרשים ביותר!

האדמה לא באמת בולעת דיסקים, הם פשוט הלכו לאיבוד בין ערימות הבגדים הזרוקים...
לא באמת קיים בעולם הזה משהו יותר מצחיק מהיומנים שלי שכתבתי בכיתה ד' :)
האלרגיות שלי לא מופיעות סתם ככה, זה פשוט שהחדר שלי מכיל אבק בכמויות מסחריות
כשלא הכל זרוק בערימות, יש מלאאא מקום בחדר שלי!

טוב.. ועכשיו ברצינות P:

סידרתי את המערכת שלי בחדר אז עכשיו יש לי מוסיקה אול דיי לונג (שזה גם היה מתוך מחשבה של מה שיוציא אותי מהחרדות והכל.. ברור שמוסיקה..)

אני רוצה לתלות כל מיני תמונות יפות שצלימתי ולסדר הכל יפה כדי שיהיה לי נעים לחיות עם עצמי (בכל המובנים)

מוטיבציה זו המילה.

בהצלחה לי ולכולנו 3>

תמיד הייתי מהמתבאסים בדיליי.. חח אולי זה טוב? אני לא באמת יודעת..

בכל אופן, מוזר לחשוב על זה שזה נגמר. ש..

אולי בעצם הסיבה שזה מוזר זה כי זה בכלס לא באמת נגמר?

ולהיות שם באותה סיטואציה רק שהכוונה שונה.. ? מבלבל...

חח וכן, זה מצחיק כי.. טוב.. אה בטח תקרא את זה.. אז.. אמ.. היי? :)

הרשה להתעלם מקיומך רק לכמה רגעים, נוכל לדבר על זה מאוחר יותר..

אני חושבת שמה שמפחיד אותי זה שהעתיד הקרוב יכול להיראות או הכי שחור שיש, או הכי זהב ונוצץ. זה מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת אם תבוא עליי תחושת ההקלה או שתיפול עליי באסה גדולה ואכנס לאבל על כך שלא אחווה שוב את אותם רגעים.

טוב, כזה קיצוני זה בטח לא יהיה.. אני סתם פוחדת עכשיו על כל צעד שלי כי אני בתקופה מתפרקת לחלוטין...

אז.. מה יהיה איתי? איך אשרוד הופעה? בגרויות? לחץ?

כל זה בפרקים הבאים של "ריתמוס חיי" (אני חייבת למצוא שם פחות פלצני לבלוג!)

המטרה הבאה שיש להשיג : לא להתבייש לבקש עזרה.

תודה לכולם שנשארים איתי למרות הכל. רק עכשיו אני מבינה כמה מאמצים אתם עושים כדי להישאר איתי בקשר ><

לא מובן מאליו. אפילו לא מעט 3>