אני חושבת שזו בין הפעמים היחידות שנכנסתי לכתוב פוסט בלי שבאמת היה לי על מה.. סתם כי התחשק לי לפרוק משהו (ואין לי מושג מה יש לי לפרוק, אבל משומה משהו מעיק עליי כרגע...)

התחלתי בזמן האחרון לקרוא המון קטעים ישנים שלי. גם קטעים ספרותיים, גם מהבלוג הזה, גם מהבלוג הפרטי (אפשר בעצם לקרוא לזה יומן.. אין ממש הבדל.. רק אני קוראת שם..) ולפעמים זה גורם לי להעריך את עצמי יותר ולפעמים זה גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר P:

חח באמת יוצא לי לתהות לא פעם ולא פעמיים איך לעזאזל סבלו אותי כל החברים שלי בתקופה שהייתי יצורה ממש. כשאני קוראת את זה היום, בדיעבד, וזה נראלי כאילו אני קוראת בבלוג של מישהי אחרת לגמריי, חולף לי בראש:" וואו , איזה ילדה פוסטמה >< " ואז אני נזכרת שזו אני ,אז.. שיט...P=

אז אולי אצרף לכאן פה ושם כמה שירים שמצאתי, אני צריכה קודם לעשות סלקציה לחלקם ואז.. ;)

................................................................................................................................

אני חושבת שנזכרתי עכשיו..

הייתי במצב רוח ממש מדהים כל חופשת פורים ובמעט  מאוד שאחרייה. היה לי כל-כך מדהים שהרגשתי ממש כאילו נולדתי מחדש.

לא לידה במובן של נעשיתי שונה (כי אני לא חושבת שהרבה השתנה בי מאז). לידה במובן של..פתחתי דף חדש. לגמריי. והייתי רגועה ומאושרת (היום כבר לא זוכרת איך)

ואיכשהו, מאז שהיה את הפיגוע בתחנה מרכזית, הכל התהפך...

אני חושבת שפשוט הכנסתי את עצמי ללהלה לנד ואז היה את הפיגוע,שהייתי בטוחה שאיבדתי את אחד החברים הקרובים שלי, ונכנסתי להיסטריה לא נורמאלית, וכאילו בבת אחת הכל קרס לי..

זה כאילו בפורים סגרתי לגורל את הדלת ואמרתי לו:" לך לעזאזל, אני מחליטה על החיים של עצמי" . אבל הוא הזכיר לי שזה שאני לא מתייחסת אליו, לא אומר שהוא לא קיים.

אז לא, זה ממש לא כאילו ש*הכל* קרס. עובדה שבימים שאחריי זה המשכתי לתפקד בבית ספר (לעומת התקופה האחרונה). אבל פשוט.. תפקוד בפחות ביטחון ממקודם. אבל אל דאגה, אני אחזיר את הביטחון. אם הצלחתי פעם אחת, אין סיבה שלא אצליח שנית. ואז מה אם זה לקח לי שלושה חודשים בפעם האחרונה? ואז מה אם זה היה רק לשבוע? זה היה שווה את זה.

................................................................................................................................

והפחד שלי מדברים שנגמרים זה אחד הפחדים היותר פתאטים שלי...

טוב אז על תהליך ה"דף חדש" שלי אספר בהרחבה יותר בהזדמנות אחרת (שלא תיהיה ב1:30 בלילה P:)  [זו רק אני או שפיתחתי חיבה לכתיבת פוסטים בשעה הזו? ]

אבל באופן כללי, רציתי לעדכן שדווקא חביב לי ביומיים האחרונים וזה חופש פורים וזה, אז יש לי ככה לפחות יומיים נוספים שבוודאי גם הם יעברו בסבבו (טפו טפו טפו בלי עין הרע)

-

אני רק רוצה שיגיע מחר ושאני אראה אותך ואראה שהכל בסדר.

שפשוט...

כן..

אין יותר מה להגיד..

פשוט שהכל בסדר

אני חושבת שיש לי בעיה.

חח אני חושבת שיש לי הרבה בעיות..

זה פשוט שאני חושבת שעליתי על אחת חדשה. והיא אכן... טוב.. בעייתית P:

אבל זה גם טוב שעיליתי עלייה, לא?

או שטוב לחיות באשליה?

הממ...

שאלת חיי בערך...

אני וואיז, אני לא באמת מסוגלת לחיות במחשבה שלעד אהיה...משהו.. מישהו. לא יודעת

אני לא מסוגלת להבטיח בטווח רחוק יותר משבוע

ואני רוצה להיות מסוגלת- זו בדיוק הבעיה.

אני לא באמת.. טוב.. אני כן מסוגלת, אני פשוט פוחדת

כי

אמ...

סיבה כלשהי

ו.. משהו שיישמע חכם

ולא כמו הקשקושי-אחת-בלילה שלי.

אני רוצה להיות

משהו.

לא.

אני..

חחחח לישון. ודחוף..!

היא זו שגרמה לי לגעת בתהומות הנפש שלי ועם זאת בפסגות הכי גבוהות שבכלל לא האמנתי שקיימות בי. או בה. או בנו?

טוב.. נפש זה כבר נושא אחר.. לא ניכנס אליו עכשיו..

היא זו שגרמה לי להבין כ"כ הרבה דברים, גם על עצמי, גם על העולם, או.. שמא?

כי מי אמר שאהבה היא לא סתם עוד אשלייה שלא ידעו איך להסביר אז נתנו לה שם?

כמו לנסות להסביר איזה דיכאון ששקעת בו ולהמציא כל שבוע תירוץ חדש ולפתח תקוות אבודות שהפעם באמת מצאת את הפיתרון (או לא כל-כך "כמו" ... )

ומה יש באהבה שהאינסטינקט שלנו משלה אותנו וגורם לנו לחשוב שאנחנו יכולים להסביר?

כי הכל נראה לנו מובן. לשכב במיטה בעוד ניסיון לשינה. ולשכב שעות על גבי שעות ולהרגיש את הנשימות נעשות כבדות. להרגיש את הלב מאיץ ונרגע, והמחשבות, והדמיונות, והחיוכים, והכאב, והיופי, והרוע, וכיווץ קל של השפתיים שצמאות רק לדבר אחד. וכל התקוות, וכל האכזבות. וכמות הדמעות, הו... כמות הדמעות...

ואני מוצאת את עצמי, בתוך כל החיבור הזה לעצמי, וההכרת התחושה עד למיצוי מקסימלי, אני מוצאת את עצמי שואלת "מה לעזאזל יש בבנאדם שגורם לגוף שלי לפרפר ולאבד כל קשר להוואי היומיומי שלי?? על מה?על זוג עיניים חומות שמסתכלות בי כאילו הבינו, יחידות מבין העולם, מי אני? "

עברתי לי בין כל מיני בלוגים וקראתי וניתחתי, כפי שאני אוהבת לעשות. והגבתי תגובה כזו:

"אהבה יכולה להיות דבר קשה. היא גם יכולה להיות מאוד לא מובנת. אבל אולי זה גם כל היופי שבה..להרגיש את הלב משתגע עם ריתמוס משלו ולא להבין איך אפשר להרגיע את הריקוד המוזר שלו..מין משהו שנשגב מבינתינו ושכנראה לעולם לא נבין עד הסוף (עם כמה שנתיימר לעשות כאילו שכן הבנו..)"

ואחריי שהגבתי את התגובה הזו, אפילו שהיא יצאה ממני באופן אינסטנקטיבי, בלי שחשבתי על מה שכתבתי לעומק יותר מידי (בכל זאת, 1 בלילה עכשיו >< ) אבל אחריי שהגבתי את זה, פתאום הבנתי שאולי בעצם אני לא כל-כך רוצה להבין מה זאת אהבה.

אני לא רוצה להבין מתי היא נוצרת ולמה ואיך. (איך-חלקית אני יודעת. אבל רק הסברים אבולוציונים.. לא שום דבר ריגשי). אני לא רוצה לדעת איך להבטיח שלעד אוהב מישהו. לא רוצה לדעת איך אוכל בכלל להבטיח שאני אוהבת מישהו.

רוצה פשוט שאהבה תישאר דבר שלעולם לא אדע. רוצה שהיא תמשיך לגרום לי להשתגע ולאבד את העשתונות כאילו בכלל הייתה לי סיבה הגיונית לבכות באחת בלילה ולהרגיש שחרב עליי עולמי. כי פשוט יש משהו מעודד בלדעת שיש דברים שנגבים מבינתינו. יש משהו מרגיע בלהגיד לעצמי:" תרפי. את לא תביני. בנתיים תמשיכי להינות"

תודה על התגובות של כולכם בפוסט האחרון, זה באמת חיזק אותי. כי אחריי הכל, אולי אנחנו לא נבין אותה, אבל דבר אחד בטוח-אהבה זה דבר מחזק.

סופ"ש אוהב ואהוב לכל אהוביי 3>

אולי פשוט אין לי יותר כוח?

אולי פשוט אני לא מסוגלת יותר לגרור את עצמי כללל בוקר מהמיטה. כל בוקר לעבור מסע שכנועים של:" שירי, את חזקה, הכל בסדר, אתמול אמנם היה רע אבל היום הזה הולך להיות נפלא. את חזקה שירי! תנשמי עמוק והכל יהיה בסדר"

אולי פשוט נמאס לי לסחוב את עצמי כל פעם מחדש ויום אחריי יום לקבל כאפה מחדש.

כל יום מחדש לקום בעזרת הכוחות שאין לי ושהחיים שוב יעיפו אותי על הרצפה.

וכל פעם מחדש זה יותר כואב מהפעם הקודמת, כי נשארו עדיין המכות הכחולות מאתמול.

ואייייייין לי כוח!

פעם ראשונה בחיים שלי שאני מוכנה להודות בפני עצמי שנכנעתי.

שפשוט אין לי את מה שצריך כדי להתמודד עכשיו.

וכן, תקראי לי בכיינית, תחשבי שאני צומי ושאני תקועה ברחמים עצמיים. נמאס לי לספק את כולם ונמאס לי שגם כשחרא לי אני עדיין תקועה במחשבות על איך לא לבאס עם זה אחרים בזמן שכל מה שאני רוצה זה שיהיה שם מישהו שיחבק אותי ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר. מישהו שחוזה עתיד ויוכל להבטיח לי שיום יבוא ואני אקום על הרגליים ולא אפול יותר.

ובכמה מזל התברכתי שיש לי אנשים שאני אוהבת ושעושים לי טוב. כמה מזל, זה לא ייאמן.