התחלתי לפחד יותר מידי.

כבר 9 חודשים. איך אפשר להבחין בין אהבה להרגל?

נכנסתי לחדר שלנו ולרגע התבלבלתי.

אין לי יותר ארון לבד, השמיכה זוגית, במתלה התכשיטים שלי יש טבעות שלה והחדר בכלל מוצף בניחוחות הבושם שלה.

במבט לאחור אני לא יודעת להצביע על הנקודה בה עשינו את השינוי הזה

מעולם לא החלטנו להפוך להיות כאחת

מעולם לא הייתה שיחה שסביבה החלטנו שליותר מלילה אחד אנחנו לא יכולות להיפרד.

זה לא מתאים לי, אבל פתאום חטפתי פאניקת מחוייבות.

זו אומנם לא ה"פאניקה הקלאסית", אבל זו בהחלט הייתה פאניקה.

ואם אעזוב עכשיו? אם אכיר מישהי/ו חדש/ה וארצה לעזוב?

מה יקרה לה?

ממתי אני כל-כך אחראית לחייו של בן אדם?

ממתי מעשה חלקי שלי יכול להרוס עולם שלם של אחר?

איפה הפרטיות שלי?

מה אם ארצה לפעמים להיות לבד? לא אוכל לעזוב אותה כשהיא פה

לא זכור לי שהפכתי להיות אמא לאחרונה..

אז התחלתי להכריח את עצמי לאהוב.

לא ייתכן שהמחשבה שלי תזלוג מילימטר ימינה מהשביל שלנו.

היא אפילו לא תתקרב לשוליים!

אני אצעד באמצע השביל ואפילו לא אביט ימינה או שמאלה לבדוק אם בקרוב מגיעה פנייה שארצה לפנות בה.

אז נכנסתי לתקופה של תסכולים ומרמורים ופחדים אין סופיים.

שלטתי בעצמי ברמות שלצערי מעט אהבתי.

אבל עד שהצלחתי סוף סוף להשתחרר מהשליטה העצמית האובססיבית הזו..

כל העבודה הלכה לפח בהחלטה אחת.

ואז שוב. הכל חזר כמו בומרנג.

גם בעצמי אני יכולה לפגוע בהחלטה אחת!

איך אוכל להחליט עכשיו החלטות?

באותו הרגע זה נדמה כההחלטה הכי נכונה שיש

במבט לאחור כמעט תמיד מצטערים על זה.

בתוך כל התוהו הזה, הגיע לילה אחד, ממש לפני שבוע, שכמובן ישנו יחד.

היא חזרה מוטשת הביתה (שלי? שלנו?) ונרדמה הרבה לפני.

אני אפילו לא חשבתי על זה.

אוטומטית חיבקתי אותה עד שהיא נרדמה. ובשנייה שהרגשתי שהיא שקעה בעולם השני שלה (שלטענתה גם עליו השתלטתי) התיישבתי לידה ופשוט הסתכלתי.

ניסיתי להרגיש מה שהיא מרגישה עכישו

לנסות לדמיין על מה היא חולמת

זה חלום טוב? זה סיוט?

רציתי לחוות את כולה.

לאט לאט קירבתי את היד שלי לפנים שלה

כשהייתה עוד באוויר, התחילה קצת לרעוד. כמו תמיד.

כשהרגשתי את חום הגוף שלה בקצה האצבעות שלי, הכל נרגע.

ואז התחלתי לסרוק באיטיות. סרקתי כל מילימטר ומילימטר

כמו תמיד.

אבל משומה, בלי ששמתי לב, כל פעם זה מרגיש כמו בפעם הראשונה.

כשהיד שלי סיימה לעשות היכרות עם כל גופה, התחלתי להציף אותה בנשיקות עדינות.

כל נשיקה קטנה זרמים והתרגשויות.

כמו בפעם הראשונה.

והסתכלתי. והשעה כבר הייתה 1:40 אבל היה קשה להיפרד..

חיבקתי אותה חזק ועצמתי גם אני את העיניים

אחריי כמה דקות, פתאום שמתי לב שקצב הנשימה שלנו אחיד לחלוטין

אנחנו אפילו נושמות ביחד!

הנחתי אצבע בשורש כף היד שלה והתרכזתי רק בדפיקות הלב שלה. 

עד שגם הן יתאחדו.

אני רוצה להיות בתוכה

לחיות אותה

שנהיה לגוף אחד.

בתוך כל השמיימיות הזו, נרדמתי.

סביבות 3 בבוקר, כמו תמיד, היא פתאום התהפכה. כמובן שהתעוררתי מזה. אנחנו ישנות כגוף אחד

נחרדתי לרגע שמה ההירדמות שלי קלקלה את ההתאחדות. אבל לשמחתי גיליתי שקצב הנשימות שלנו עדיין אחיד לחלוטין.

היא חיבקה אותי חזק וחצי מתוך שינה אמרה שהיא אוהבת אותי.

כמו בלילה הראשון.

אני מרגישה מעט פטאתית

לפעמים מרוב פחדים אני שוכחת להסתכל באמת מה קיים בעולם הזה.

איפה ההרגל?

היא שלי.

אני שלה.

אנחנו שתינו אדם אחד

לטענת מקורבים, הדיבור שלנו כבר נשמע אותו הדבר

אנחנו משתמשות באותן המילים ואומרות אותן באותו הטון

אנחנו נושמות יחד והלב שלנו פועם יחד

אני מזהה כל טיפת תזוזה ברגש שלה

ולא יודעת בנוגע להשפעתי עליה, אבל היא תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון ולשפר את ההרגשה שלי.

אם זה סתם הרגל, כנראה שאני חזיר כחול שמעופף בשמי תבל.

ואת הפוסט הזה כתבתי כדי שאזכור תמיד לא לתת לפחדים שלי להשתלט עליי

שאזכור שכשאני מרגישה בתוך תהום אחת גדולה, זה כי אני עיוורת למציאות

כי החרדה השתלטה עליי ומשכה אלייה את כל תשומת הלב, לא השאירה לי מקום להסתכל על משהו מלבדיה

לא השאירה לי מקום להסתכל על מה שקורה לי ביומיום.

לא השאירה לי מקום לראות שיותר טוב בלעדיה..