לאנשים יש נטייה לחשוב שזה שאני חולקת
גנים משותפים עם מישהו אמור לגרום לי באופן אוטומטי לאהוב אותו.
גם הרי עליי לאהוב את כל עם ישראל כי "כולנו אחים" "אבות אביתנו" וכולי'.
ובכן, אתמול מצאתי את עצמי יושבת וזוללת בחיק אנשים בעלי דגם DNA זהה לשלי , והפלא ופלא אנחנו גם חולקים את אותו שם המשפחה, אותה היסטוריה משפחתית, אותה לאומיות אתנית ואפילו הסבא שלנו עונה לאותו השם! וישבתי לי שם, הסתכלי על כולם, כל אחד בוחר לאכול דברים שונים, כל אחד מחזיק את המזלג בצורה שונה, לועס במהירות שונה, חושב ומדבר על דברים שונים ושאלתי את עצמי:" מה לעזאזל לי ולהם?!"
איך איתני הטבע שסגולתם גדולה מבינתינו הצליחו לאחד פרופסור למתמטיקה, פרפסור למדע המדינה, מדען, רופאה, אומנית, תלמיד בצלצאל ותלמידה לחקר המוח והשפעות התרופות עליו, תלמידי ליד"ה- בית ספר למחוננים ובית ספר אחר לילדים "מיוחדים", תלמידת המגמה למוסיקה בצוללת הצהובה ומנהל תוכנית רובוטיקה, איך איתני הטבע איחדו את כולנו לארוחת שישי משותפת סביב שולחן אחד?
ואני יושבת שם ומשתגעת מהרעש הנוראי ומאורגיית המילים הלא קשורות בעליל אחת לשנייה שנפלטות בשטח טוריטריאלי מובהק שמתחלק בין צד ימין של השולחן לצד שמאל. ואני יושבת שם באמצע, על גבול שני הצדדים, ואוזן אחת מקשיבה להם, ואוזן אחת להם ושואלת את עצמי :" לאן הגענו??"
וכל-כך הרבה חיוכים מזוייפים ושאלות שנשאלות מתוך מוסכמות חברתיות וניסיון נואש להימלט מעוד שתיקה מביכה ולא מתוך איזשהי כוונה טהורה להבין מה באמת קורה בחיי (את זה אפשר להסיק מזה שכל מפגש מחדש אני נבחנת שוב ושוב על אותן השאלות וכנראה שהתשובה שלי מעולם לא מספקת כי הריי לניסוח קלוקל שנוגד את כל מה שלימדו אותנו להגיד במצבים קריטים כאלו בחיינו, אין מקום במוחם של חולקי הדם המשותף שלי) וכולם מהנהנים בחוסר סובלנות שאכשהו הגיע בעולמנו לסמל הקשבה והבנת הנשמע, ועיניהם פוזלות לכיוון האוכל הלא מבושל מספיק אבל העיקר שנראה נפלא- כי הריי ידוע שמפגשים משפחתיים זו תחרות סמוייה שלעולם לא נגמרת שכנראה שההכרעה על המנצחים באה ליידי ביטוי בצוואה, וכולם רק מחכים שיגיע בעל הבית ויכריז בגאווה:" יאללה! בתאבון!" וטורפי הכל יוכלו להתנפל על האוכל ולעשות כאילו לא באמת עשו זאת על ידיי לקיחת סיר ושאילה בחיוך מקסים:"מישהו רוצה שאני אשים לו? שירי? הלל? מישהו?" כשבלב הוא מתפלל שכולם יגידו:" לא" (ויוסיפו "תודה" כמובן, שמא חשבתם לרגע ששכחנו מנימוסים והליכות שמראים לנו איזו משפחה נפלאה אנחנו שהגיעה להישגים מרשימים עם חינוך נפלא) כדי שיוכל לשים לעצמו בצלחת את החלקים המועדפים עליו, לפני שמישהו אחר ייקח אותם.
ואת אותם האנשים הנפלאים האלה,אני אוהבת כמובן. למה? כי הם קרובי משפחה שלי! אלוהים החליט שגורלינו משותף ולעד אוהב אותם. לא משנה אם נריב, לא משנה אם אנחנו שונים, לא מסכימים אחד עם השני, בעלי מספר אייקיו עם מרחק של יבשות אחד מהשני או סתם לא באמת יודעים אחד על השני שום דבר. אנחנו בני משפחה והטבע שלנו הוא לחבב אחד את השני.
אבל גם לכל זה יש יוצאי דופן (שיעורי לשון הרסו לי את החיים) כי אם אני
עיוורת, או נכה, או אוטיסטית, אז הכל בסדר, הריי אנחנו משפחה. אבל בנוגע לנטיות מיניות? חלילה וחס! נידוי מיידי!
פתאום לכל קשר הדם מתבטלת המשמעות העמוקה כי הריי הגנים פגומים וכל העבר
המשותף נמחק כי חיינו בשקר עד עכשיו. אבל לא ניכנס לזה, כי זה נושא בפני
עצמו שלא ראוי להקדיש לו רק חלק מהפוסט...
ובכן החלטתי לא להיכנע לצורך האבולוציוני של האדם לשייך עצמו לקבוצה ולהגדיר את עצמו באופן ברור שיבהיר לו מה הם גבולותיו, החלטתי למרוד במוסכמות החברתיות (כאופייני לי באופן כללי) ולהכריז בגאווה ונרגשות, כאן ועכשיו:
אני,שירי *שם משפחה בדוי*, אוהבת את הבנדוד שלי עם החברה הויירדית שתורחת להזכיר כל חצי שנייה שהיא ניתחה גופה בלימודי רפואה הכ"כ מגניבים שלה שהיא כ"כ טובה בהם ושזה כ"כ יותר מגניב מכל דבר שהיא יכלה לעשות בחייה, ואני אוהבת את הבת דודה שלי שמדברת מתלבשת וחושבת כמו פקאצ"ה ואני אוהבת את הבנדוד חולה-האלקטרוניקה-וטוב-בצורה-מלחיצה-בזה שלי שהתקין לעצמו צ'יפ בתוך היד (בניתוח מוזר שהוא עשה בהכרה מלאה) והתקין מערכת זיהוי לצ'יפ הזה במחשב, מכונית ובית שלו כדי שכשהוא ייתקרב לזה, הם ייפתחו אוטומטית ושכל אחד אחר לא יוכל לפתוח אותם.
ואני אוהבת אותם בגלל שהם בני אדם מרתקים מוזרים אבל עם לב זהב, ולא בגלל שהם מהמשפחה שלי.
זה שהם מהמשפחה שלי רק נתן לי ליגיטימציה להכיר אותם באופן שונה, להסתכל עליהם בזווית אחרת שבטח לא הייתי רואה אילולה לא היו מחריכים אותי לשבת איתם בשולחן שישי ולדסקס על בית ספר, חברים, עבודה ומוסיקה.
סופ"ש נעים ומלא בחוויות משפחתיות ולא צבועות לכולנו! 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
