נראלי שכבר לגמריי התרגלתי לרעיון. בהתחלה זה היה לי קצת שוק, אבל עכשיו זה כ"כ טבעי שאני מתפלאה שזה לא קרה כבר מזמן..

נחמד לי =)

איך סמס קטן וטיפשי (או לא כ"כ טיפשי P: ) יכול לשנות את כל היום...=)

אז יחסית (לתקופה האחרונה) לא עדכנתי הרבה זמן. זאת מאחר ו.. טוב.. אין לי זמן!

אז מה אני עושה כאן עכשיו?

ובכן, על שולחן האוכל מונחים שני ספרי מתמטיקה ודף מלא מספריי עמודים שאני אמורה לחרוש עלייהם ותרגילים ספציפיים שכבר עשיתי ולא הצלחתי. ליד כל אלו מונחים 48 דפים (כן, שמעתם נכון- 48) ועליהם לפחות שלושה תרגילים בכל דף (כן, לפחות זה אומר שיש דף אחד למשל שיש בו 10 תרגילים והממוצע הוא בערך 5 תרגילים לדף), על יד דפים אלו, יש עיפרון, מחק, מחדד,סרגל, מחוגה, מחשבון ודפים ריקים- כולם מחכים ררררק לי!

אבל.. חיחי אני פה XP

איך הגעתי למצב הזה?

טוב, גם אני שואלת את עצמי...

בכל אופן, התשובה היא שככה נראים חייה של מישהי שהפסידה 3 שנים לימודים ואת כל מה שלמדה לפני זה היא לא באמת זוכרת ומחר יש לה מבחן ענקי שאם תיכשל בו, יורידו אותה מה-4 יחידות- דבר לא רצוי בהתחשב בעובדה שאותה ילדה אנונימית שהיא פרי דמיוני בלבד רוצה שתישאר לה האופציה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ועל כן היא צריכה לעשות 4 יחידות לפחות במת'.

בכל אופן, עבר עליי חודש לא נורמאלי.

השמעה ענקית בצוללת, מבחן באזרחות, ספרות(מגמה) ,ביולוגיה, מתמטיקה, אנגלית,היסטוריה, 2 עבודות גדולות להגשה,(עכשיו נשארו עוד 2 להגשה) ובטח שכחתי עוד כל מיני דברים...

ובנוסף לכל אלו, גם בתחום האישי לא היה שקט במיוחד. אבל גם לא הקדשתי לו יותר מידי זמן. אני חושבת שגם נכנסתי למין לופים של הדחקות שהצלחתי קצת לפרק היום (הלכתי ברגל למורה הפרטי שלי במת' ופתאום הייתה לי שעה שלמה רק לעצמי- דבר שלא היה לי המווון זמן). כמות התקפי החרדה הגדולים (ואני בכוונה מדגישה שהם גדולים, כי מהקטנים כבר למדתי להתעלם) הם לא נורמאליים, בלתי נספרים ובטח שלא בריאים.

אבל.. טוב.. עוברים עליי גם לא מעט דברים נחמדים :) אולי אפילו מאוד נחמדים XP

וואי עכשיו עברתי על הפוסט הזה שכתבתי וזה ממש מוזר חח הוא לא נראה כמו שחשבתי שהוא נראה. (כלומר, לא מבחינת המראה, מבחינת התוכן). אני פשוט במקביל כותבת גם דברים לבלוג הפרטי שלי (אגב, יש אחד כזה חחח) שרצוי שאף אחד לא יקרא אז אני לא באמת שמה לב לסדר הכרונולוגי של מה שכתוב כאן אז זה יוצא ממש לא כמו רצף המחשבות שלי XP

(אוקיי, תסלחו לי אבל שוב יש לי משהו ממש לא קשור חח)

הייתה לי השמעה ממש גדולה שעברה יחסית בשלום. (יחסית למה שציפיתי בהתחשב בעובדה שבחרתי שירים שבוע וחצי לפני ורק אז התחלתי לכתוב עיבודים.)

חשבתי שאחריי ההופעה אלמד את הלקח, אבל כנראה שלא למדתי ולכן אכתוב לעצמי מכתב קטן ברשותכם , וכך, (אולי) אזכה לזכור לעקוב אחר הוראותיו בפעם הבאה שאשיר מול אנשים:

שירי יקרה,

אני יודעת שכשאת בלחץ את לוקחת מסטיק כי זה מרגיע אותך (כמו לקצוץ ציפוניים- לתוהים שבינינו), אבל עשי טובה לאנושות..

אלללללל תעלייי לשיר על במהה עם מסטייייייייק!!!!!!!!!!!

תודה :)

טוב חבר'ס, פעם הבאה פוסט יותר מובן, מבטיחה XP

שיהיה לכולנו בהצלחה במבחן מחר,

שנמשיך לשמוח (כי שמח לי חחח) ושלא נפסיק לשיר (כי בהבזק המחשבות הרנדומאליות שלי שלא באמת קשורות לעולם, הגעתי למסקנה שהמשפט הזה הרבה יותר קריטי ממה שהוא נראה, וכנראה בין האיחולים שהכי הייתי רוצה שייאחלו לי)

3>

נ.ב.

חחח מה שכתבתי לבלוג הפרטי יצא 4 דפים שלמים בוורד. רחמים על עצמי בעוד כמה שנים שאצטרך לקרוא את כל זה XD

נ.ב. 2

וואווו!! אני כ"כ אוהבת את כפתור ה"שחזר" של ישראבלוג!!

איזה ילדה טיפשה אני, נכנסתי במקביל לבלוג השני  ואז כשלחצתי כאן שמור, זה אמר לי שהתנתקתי מהמשתמש שלי וזה מחק לי לגמריי את הפוסט. חטפתי פאניקה ונרגעתי כעבור דקה בהימצא כפתור השיחזור :)

אוקיי, אני מודה, אני מבסוטה מעצמי. ולמה? כי עמדתי במילה שלי למרות שבאיזשהו שלב ממש פחדתי שאולי לא אצליח.

וכמו שהבטחתי לעצמי לפני שבועיים בדיוק- ביום שלישי אני קמה לבית ספר כמו חדשה. לא איכפת לי מה עבר עליי, כמה ישנתי, אם אני במחזור (סליחה לבנים שביננו) או אם יש לי לב שבור- זה לא משנה! אני קמה באנרגיות טובות. וזה פאקינג קרה. איכשהו.

בשני בלילה עוד הייתי בבכיונים שלי קצת אבל אמרתי לעצמי שדי, מספיק, היה, נגמר, לבכות לא יעזור, להתאבל לא יחזיר את מה שאין ולשבת כל היום ולרחם על עצמי- לא מוביל לשום מקום! אז נכנסתי לי למקלחת כשכל העיניים שלי אדומות, שטפתי את כל הג'יפה מהגוף (ג'יפה ריגשית, לא פיסית), שפשפתי הייטב את עיניי והבטחתי לעצמי שמחר אני קמה בלי שקים כמו כל השבוע והשגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים.

הלכתי לי לישון ואכן קמתי שירי שמחה אנרגטית ומלאת אהבה סתמית כלפיי העולם!

היה לי יום ממש אדיריישן ומאז העיניינים פחות או יותר ככה :)

פה ושם אני נזכרת, מתבאסת, שוקעת במחשבות, בלה בלה בלה אבל זה לרוב עובר אחריי מקסימום 5 דקות.

ועכשיו אני יושבת לי פה אחריי לילה לבן שבו היו נסיונות ממש אבל ממש כושלים של לצאת שלמים אחריי לילה שלם עם 10 ילדים על מיטה אחת אבל למי איכפת? זה היה אפילו דיי משעשע.

"היי! של מי היד הזאת ומה לעזאזל היא עושה על התחת שלי?!"

"היי, במה אני נוגעת?" "בציצי שלי!"

ועוד ועוד ועוד....

זה אכן מוביל לסיטואציות חביבות D:

אני וואיז, הייתה חופשת מחצית באמת מושלמת. היה לי אתמול את אחד הימים היותר כיפיים שהיו לי מתחילת השנה: (אהה ואגב, סורי על כל הרנדומאליות בפוסט)

ביום רביעי סיימנו מוקדם אז ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אל בייתי את נוגנוגיטה היקירה שלא ראיתי כבר שנים (שלושה חודשים אבל מי סופר P: ) ואז היה לי שיעור גיטרה שהיה דיי על הפנים עקב מחסור ממש אבל ממממממש רציני בשעות שינה , אבל לא נורא , ואז ארזתי לי מזוודה ויצאתי למסע הארוך שלי ברחווי העולם. נסעתי ליעל , מיעל נסעתי ישר לפגוש את ארווצולה החביבה, אז הייתה כיתת אומן בצוללת (היה פשוט ענקיסטייי!) אז היה שיעור רגיל בצוללת (שמין הסתם גם היה ממש כיף- אבל זה לא חדש :) כבר הזכרתי כמה אני מאהובת במקום? P: ) ואז נסעתי לפיצרייה כי לא אכלתי כל היום בערך ואז אספתי את אנה מבית ספר ואז היה לי שעת איכות איתה, ואז פגשנו את סופ אלון ושייקה והיינו לנו בפארק מחוץ לבית של אמנון-בלי אמנון, ואז האדון הגיעה ואחריו הגיעו גם מרבין ,יעל הרצל,נעמהד, שירה- חברה שלה, ואיילה והעברנו לנו לילה לבן מטורף שנגמר בהרצאות בלתי פוסקות מצידי על כמה שבוקר זה הדבר הכי נורא בעולם.

אז הפוסט הזה לא באמת היה מובן בצורה כלשהי, אבל רחמו נא עליי, חסרות לי בערך 30 שעות שינה מהשבוע האחרון

שבוע טוב שיעבור על כולנו! 3>

הוו רגע! רגע!

שכחתי את החשוב מכל!

מחר- יום שבת, ה15.1.11 אני מציינת יומולדת חודש לחזרה האחרונה שקיימתי לקראת המופע בצוללת!

כבר חודש שלא סחבתי פסנתר חשמלי ברחווי גילה, שלא ניסיתי בנואשות רבה לשכנע אנשים שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים(כן, לא באמת האמנתי בזה P: ) , חודש שלא שרתי את השיר המזעזע הזה שיצא לי מכל החורים (לא אומר את שמו עקב חשש לקבל חרפנה רק מלשמוע עליו) , כבר חודש שלא בזבזתי את סופי השבוע שלי בחזרות במקום בשינה בבית, כבר חודש שאני פאקינג מתעצלת לכתוב פוסט קטן ומסכן על ההופעה.

תודו שאני מוכשרת P:

אז יאללה, מזל"טו אותי ;)

הוו כן, וחצי ממה שכתבתי כאן שקר בהתחשב בעובדה ש:

1) השיר הזה ממש מדבק ולכן זמזמתי אותו לא פעם ולא פעמיים

2)יש לי עוד 6 ימים השמעת מחצית גדולה ומלחיצה- מה שאומר שחזרות זה לא בדיוק דבר שיצא מחיי

אז מסתבר ש"גוף ונפש" הרבה יותר חזק ממה שחשבתי

שפעת ארורה

סיימתי את העבודה בספרות וזו בטח העבודה הכי גרועה שאיי פעם כתבתי.

הגשתי את העבודה בהיקף של חמישית בערך ממה שכתבתי במקור כי א. הניסוח היה מזעזע משהו ב. לא באמת מצאתי משהו מספיק חכם לומר ג. זה היה אישי מידי

טוב, אני וואיז, מאניה דיפרסיה איז מיי סקנד ניים בימים האחרונים.ובהקשר למה שאמרתי בהתחלה- זה מדהים איך שכל פעם שאני שוקעת חזרה במחשבות, אז גם כואב לי הראש ועולה לי החום ואני מרגישה חלשה ומנוזלת או מתחילה להשתעל.

אוף הכל נראה פתאום כ"כ חסר משמעות. אני מנסה לחשוב על לכתוב על ההופעה, אבל כאילו...למי איכפת עכשיו מההופעה?

טוב, לא איכפת

אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שבו אני באמת חושבת על זה.

וחוץ מלשקוע ברחמים עצמיים, אני לא עושה יותר מידי.

וכן, אני שונאת את עצמי על זה

ומה אני עושה נגד זה?

כלום בתכלס

אולי באמת כדאי שאתחיל כשחושבים על זה...

שלכם,

שירי שלמרות הכל, איכשהו, נשארת אופטימית.

משהו עוצר אותי מלכתוב על ההופעה. אני עדיין לא מצליחה להבין מה. כבר כמה פעמים טובות התחלתי לכתוב משהו וזה נגמר בלשמור את זה בטיוטות. יכול להיות שאני פשוט לא רוצה להכיר בעובדה שאני כבר מסוגלת? אני כאילו מישהי אחרת וזה דיי מפחיד?

בכל אופן, אם אני צריכה לגייס כוחות לכתוב משהו, זה כנראה את העבודה בספרות שהייתי אמורה להגיש היום אבל אז נעשתי חולה וקיבלתי דחייה לא רישמית לעוד יומיים כי.. טוב.. אני לא בביה"ס אז אני במיילא לא יכולה להגיש לו אותה. תירוץ מעולה למרוח את הזמן!

זה פאקינג עבודה של עמוד וחצי. אולי העבודה הכי קצרה שהייתי צריכה להגיש. אז למה היא כ"כ מייגעת?

כי עשיתי את הדבר הטיפשי הזה שאנשים נוטים לחשוב שהוא יעיל ובחרתי לעשות שיר שאני מתחברת אליו.

ובכן, גיליתי שאני יותר מידי מתחברת אליו.

כל פעם אני מגייסת כוחות לכתוב ומוצאת את עצמי עם פרצוף תחת, כותבת משפטים חסרי תחביר או עומק ספרותי סטייל:"המשורר מתכוון שהיא לא אוהבת אותו אז בא לו למות, אבל הוא לא אומר באופן מובהק שבא לו למות כי אחרת כולם יכנסו סביבו להיסטריה".

אז כן, קוראים לי שירי דה-שליט ויש לי לב שבור.

תקראו לי דרמטית, תקראו לי בכיינית, תגידו לי שאני צריכה להמשיך הלאה, תגידו לי "אויי, זה קורה לכולם, זה יעבור..", זה לא באמת יעזור לי.

אני לא פסימית ולא חושבת שזה לעולם לא יעבור, אני פשוט מציאותית ויודעת שאני צריכה עכשיו את הזמן שלי בשקט בלי שאנשים ינסו לעודד אותי כדי שאוכל להשלים עם עצמי עד הסוף עם הסיפור. ואולי אחריי שאעכל, גם אתחיל אשכרה לספר עליו לאנשים. אולי. לכו תדעו..

עוד שבוע הפוסטים יתחילו להיות יותר שמחים, אתם תראו. אחריי הכל, זאת אני ואני לא באמת מרשה לעצמי לשקוע בבאסה רצופה ליותר משבוע.

אוהבת,

שירי שקלטה עכשיו שהצליחה להסתיר בפני כל האומה סיפור אהבה בנמשך 8 חודשים.

מוזמנים לשנוא אותי על כך

3>