אומנם תמיד היו לי הרבה טקסי ניקיונות איתי קטנים, אבל בשבועיים האחרונים נכנסתי לזה חזק.

לא עדכנתי על זה הרבה, כי אני מתקשה להעביר את העוצמות במילים.

אני מניחה שאני פשוט עדיין לא מעבדת לגמריי את החוויה עד הסוף.

עדיין לא מצליחה להתחבר סופית לרגשות שלי ולתוצאות של המעשה הנתעב שהוא עשה.

עדיין לא מצליחה תמיד לכעוס, 

עדיין לא מצליחה להבין,

לפעמים אפילו

עדיין לא מאמינה שזה באמת קרה..

כי פתאום הכל יצא לאור

ובהתחלה בכלל לא התכוונתי..

חשבתי שיגידו לי שדמיינתי, שבטח זה סתם.

אבל כלום לא עזר

ודיברתי ודיברתי

וככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים מצאו עדויות והוכחות לזה שזה קרה

הדברים פתאום התחברו

לכולם הכל נראה פתאום כל-כך הגיוני

ורק אני...

ככל שאני מדברת על זה יותר

רק מתרחקת מההיגיון והשפיות.

וכולם סביבי כועסים.

כולם אומרים לי כמה הוא מגעיל, כמה המעשה שלו אסור.

ורק אני לא מצליחה להרגיש כלום

מדברת על זה כמו רובוט

מתנתקת מכל רגש אפשרי.

וכמו שאומרים- כשמתנתקים מהכאב, מתנתקים גם מהאושר.

וכל הפסיכולוגים אומרים שזה סימפטום קלאסי..

שרוב הנפגעות המיניות מנתקות את עצמן ריגשית 

מדברות מדברות, ולא מרגישות כלום

הם אומרים שזה הגיוני

ולי זה סתם נדמה כאילו ממציאים לי כל הזמן

בשבילי אני פשוט מספרת על איזה חלום שמישהי לא מזוהה חלמה באיזה לילה

סיוט לייתר דיוק.

אבל.. לא..

מספיק לשכנוע העצמי

זה קרה, ועכשיו צריך להתמודד עם זה.

-

אני מצטערת לכל המסוננים היום, ולכל אלו שאמרתי שאתקשר ובסוף זה לא קרה.

הייתי זקוקה לזמן לבד.

הייתי זקוקה לספונג'ה רוחנית.

ושלא תבינו לא נכון,

היה לי אחלה של יום.