אני אוהבת את ההכנות לפני שהיא באה לישון פה.

זה תמיד מזכיר לי את התיאור המשגע של דוד גרוסמן בספר שלו "בגוף אני מבינה" של איך המאהב של כוכבת הספר מתארגן ומחפש בדיוק את התנוחה הנכונה בה יישכב במיטה כשאהובתו תיכנס. בהזדמנות אצטט פה את הפרק הזה.

באופן כללי, בספר הזה יש תיאורים משגעים. אני לא מבינה איך הוא מצליח לבחור בכזו קפידה ולקבץ למסמך אחד את כל האליטה של המילים במילון העיברי.

בכל מקרה,

תמיד לפני שהיא באה זה אירוע שלם להפיק.

זה מתחיל בבוקר- כשאני קמה עם פרפרים בבטן וחיוך מרוח על כל העיר.

ארוחת הבוקר שלי דיי מצומצמת, כי אני משתדלת להשאיר תאבון לארוחה שנבשל יחד (כמובן!)

אני תמיד מנגנת ושרה שעות לפני, כי אין לי דרך אחרת להעביר את הלחץ וההתרגשות, ואם לא אעשה עם עצמי משהו, בוודאי אשתגע.

אח"כ אני בדרך כלל מסדרת את החדר;

קודם כל מוציאה הכל, מטאטא את האבק שהצטבר מהימים בלעדייה, מחזירה הכל בסדר מופתי, מותחת את הסדינים, פעם בשבועיים גם דואגת להחליף אותם. אח"כ אני מסדרת את כל הכריות והדובים שמפוצצים את המיטה שלי באותו מיקום קבוע. אבל רק כשהיא באה אני מסדרת אותם ככה. כשאני לבד, יש להם סידור אחר. ולסיום- מחזירה את הפופים למקום,ומסדרת את המנורות הרומנטיות הקבועות שאנחנו מדליקות בלילה.

אחריי שהחדר נקי ומסודר, הגיע הזמן לטפח את עצמי!

אחסוך לכם את התיאורים של הסרת השיערות ברגליים, ואקפוץ ישר אל המקלחת :)

תמיד לפני שהיא באה- יש לי טקס קבוע של "לנקות את איתי ממני". ככה אני קוראת לזה.

כשהייתי בת חמש, עברתי התעללות מינית, ומאז אני מרגישה מלוכלכת. מרגישה שהוא פלש לגוף שלי, זיהם אותו, והשאיר לי רק נפש מתבוללת ומרחפת בתוך פח זבל גדול ומסריח.
לפעמים קשה להתנקות מההרגשה הזאת, אבל כשאני יודעת שזה למענה, זה תמיד עובד.

אני מקרצפת ומשפשפת באובססיה כל איבר ואיבר בגוף שלי, מסירה ממנו את כל הזיהום של איתי.

ואז, כשהיא באה ונוגעת בו- הגוף שלי הופך מפח זבל,לבית המקדש שלה.

אחריי המקלחת, אני בוחרת בגדים, ועונדת עגילים.

אני לא יודעת אם היא שמה לב, אבל יש לי 10 זוגות עגילים, ואני לובשת אותם בסדר מעגלי בכל פגישה שלנו.

כלומר, יש להם סדר קבוע, ואחריי 10 פגישות, אני חוזרת לזוג הראשון וכך ממשיכה באותו הסדר.

זה בגלל שאני לא רוצה לשנות כלום ולא רוצה שייגמר לעולם.

אני רוצה שתמיד יחזור על עצמו שוב ושוב אותו הדבר.

לא צריך לשנות, ולא צריך לגוון.

היא אף-פעם לא משעממת אותי.

גם אם תספר לי בפעם החמישית את אותו הסיפור, עדיין אשתוקק להקשיב לכל פרט ופרט.עדיין אהיה צמאה לשמוע את פיענוח הקול שלה ואת הטונים המשתנים בהתאם לסיטואציה.

כשאני לבושה ומעוגלת (לא מצאתי מילה מתאימה שתקצר את "עונדת עגילים" P: ) , אני מתפנה לסידור השיער ולבישום.

בדרך כלל דווקא בזה אני לא משקיעה.

אני משאירה לה לפרוע אותו איך שרק תרצה;

לעצב את קירות בית המקדש שלה כרצונה.

בשלב הזה, אני כבר חסרת אוויר, ולא יכולה לחכות עוד רגע אחד לשלב שבו תגיע.

עוד שיר אחד שרץ,

ועוד מבט חטוף במראה, לראות שהכל במקום,

אולי איזה משחק דבילי במחשב, או סתם קריאה רופפת בכמה בלוגים..

אעשה הכל כדי שהזמן יעבור מהר.

ודפיקה בדלת.

וכמה שלא תדפוק מהר בדלת, לא תצליח להדביק את קצב דפיקות הלב שלי.

בדרך כלל זה נפתח בחיוך גדול וחיבוק שלא נגמר.

בפעמים אחרות, זה יכול להגיע לדמעות מאושר.

ואז..

הוו אז..

תשוקה שאין לה סוף.

אנחנו בחדר, וחוץ משתינו, אף אחד לא יודע שאנחנו שם.

אף אחד לא יודע מי ה"חברה המסתורית" שלי, ואף אחד לא יודע עלייה שהיא אוהבת בנות.

אף אחד לא יודע כמה קשה לנו לעצור את עצמנו כשאנחנו יחד, ואף אחד בעולם לא מבין איך זה מרגיש.

ולא נגמרים לנו לעולם הנושאים דבר עליהם, 

ולרגע לא נמאס המגע.

ואני נמסה מכל רמז לחום הגוף שלה.

והיא בחיוך מתוק וקורן מראה לי שהשיער שלה סומר מצמרמורות.

ואין בעולם מאושרת ממני,

בחיי שאין.

נוו.. שתגיע כבר..