תמיד אמרתי שכשלאנשים לא טוב בחיים, הם בוחרים פשוט לסיים את החיים. לברוח לעולם אחר. הם לא יודעים לאן הם הולכים, אבל כבר לא איכפת להם, כי כל דבר יהיה יותר טוב מהעולם שבו הם חיים עכשיו.

אבל אני בחרתי בדרך אחרת.

היא לא כל-כך שונה..פשוט התאבדתי ונשארתי בשליטה.

ברחתי לעולם אחר- לעולם שלי. לעולם שבו אני האלוהים של עצמי.

יש לו טרטוריה מוגדרת, וגבולות ברורים.

לא יוצאים מחוץ לארבעת הקירות שהצבתי לעצמי, ומכניסים לעולם שלי רק מי שאני בוחרת.

מפתן הדלת מקביל למנהרת הזמן של האישה, וחלל החדר הוא החיים.

בעולם שלי אני בוראת רק מה שנוח לי לחיות,לראות או להרגיש. 

אני מתנתקת מכלל הייקום שאחרים נוטים לכנות אותו "העולם האמיתי", ושוכחת מכל הנורמות החברתיות שסיגלו לנו מאז שיצאנו מבטן האימה ל"עולם האמיתי".

אני מניחה שיש שיחשבו שאני משוגעת, אבל זה מה שנוח לי לחשוב רק כשאני צריכה להתחבר לעולם שלהם.

כשאני בתיבה המרופדת שלי, שום הסבר או הגדרה לא ימיתו אותי, ושום שם של מחלה לא יצליח לצבוע את ארבעת הקירות שלי בשחור כהה.

כשמגיע הבוקר, והתריסים נפתחים, אני משקיפה אל גן העדן שלכם.

לכם ציוץ הציפורים וקרני השמש המלטפות- נעימות מרגיעות.

אני מתעוורת מבהירות העולם ונחרשת מכל מה שלא מתנגן בתווים המפוענחים שהולמים את האקוסטיקה של ארבעת הקירות שלי.

אמא אומרת, שאם אשתול כמה חבצלות באדמת הקבורה, אמצא לעצמי פינות מפלט יתומות קיריים, וכך אולי לפחות אראה שפוייה בעיניי המתבונן.

אבל אני בכלל שואלת את עצמי,

מי רוצה לחיות באיתני הלא נודע?

בעולם שבו לא תדע אם מחר תזרח השמש והאם האהבה תישאר בחיקך.

ואז אני נזכרת

שמי שלא משחק על פי חוקי המשחק שקבעה חברת הייצור של עולמו,

סופו

למות.