אני תמיד תוהה למה זה טוב להתאבל על אנשים שלא איתנו.

כשאני אמות, אני לא ארצה שאומה שלמה תיהיה באבל עליי.

לא, אני רוצה שאנשים יזכרו בי ויעלו חיוך. אני רוצה שיחשבו עליי, ויגידו "איזה מזל שחווינו אותה עד עכשיו" ולא "למה היא הלכה?" . 

אני רוצה שימשיכו כרגיל בחייהם, שילמדו מזה לנצל טוב יותר את החיים ושיהנו כמה שיותר.

אבל עם כמה שאני מאמינה בזה, זה בלתי אפשרי.

כל פעם שאני שומעת על מישהו שנפטר, בין אם הכרתי אותו ובין אם לא, כל האידיאולוגיה שלי נעלמת ברגע.

השיערות סומרות מצמרמורות מטורפות, וכל העולם מטשטש מהדמעות שמציפות את העיניים.

אין שליטה על זה. פשוט אין.

זה כאב שאי אפשר להסביר. כאב שבאמת לא בשליטתי. 

לא כמו כאב של לב שבור שאפשר פשוט להחליט שממשיכים הלאה, או לחפש אהבה חדשה.

זה כאב של לב שבור שאף פעם לא יחובר מחדש.

חברה שלי התקשרה אליי חנוקת דמעות.

"וואו. אני.. ילד מהשכבה שלי.."

ישר הבנתי מה קרה.

"אני פשוט לא מבינה איך הכל יכול להיעלם ברגע.

רק שעתיים לפני שזה קרה ראיתי אותו עם חברים. צוחק, נהנה. "

הוצפתי בזכרונות מהעבר.

אחותי, שני חברים קרובים שלי, שני סבים וסבתא אחת, ועוד שניים חורגים. 

השכנה, הבן-דוד, המורה מהיסודי, האבא של .

וזה רק הרשימה של האנשים שבאמת הייתי קורה אליהם. לא חסרים עוד.

והמשפט הזה שלה. 

החזיר אותי כל-כך עמוק בזיכרון.

שאני לא מסוגלת להכיל את זה יותר

בבקשה, בבקשה תשתדלו לשמוח כמה שיותר אחריי שאלך. אני לא רוצה לחיות במחשבה שאני אגרום לכזה דבר לאנשים שאני אוהבת. זה מזעזע