אתם יודעים למה אני באמת אוהבת את השיעורי שיאצו שלי?

כי המדריכה יכולה להגיד לי "את לא נוגעת מספיק בעצמך" וזה אפילו לא יישמע לי מטריד.

היא יכולה לעסות לי את התחת (סליחה) ולדחוף אותו לצורת יציבה ספציפית וזה לא ירגיש אפילו טיפה מוזר.

כי אני רצה במקום כשכל הגוף שלי שפוך ומתרועע, וזה בכלל לא מביך.

כי אפשר במשך שעה שלמה להסיר את כל המגננות וכל החוקים החברתיים הטיפשיים שהסתגלנו לחיות לפיהם, ולהיות שעה שלמה באמת אני.

ומאז שהחלטתי להסיר כמה שכבות הגנה שחייתי בתוכם, שמתי לב שיש לא מעט אנשים שנרתעים מזה.

להגיד לכם שאני חייה עם זה לגמריי בשלמות- זה גם יהיה שקר.

קודם כל, כי זה מרגיש חשוף נורא.

דבר שני, כי אני אומרת הרבה דברים שגורמים לי לחשוב שנייה אח"כ:  "מה הוא יגיד על זה? וואי, הם לא רגילים לשמוע אותי ככה.. בטח הם חושבים שזה ממש מוזר"

אבל אני יודעת שהתקופה הזאת נחוצה לי. שאני זקוקה קצת לפרוץ את גבולות העולם ולעשות ולהגיד הרבה שטויות שממש אצטער עליהם אחר-כך בלי לחשוב על זה שאצטער עליהם אחר-כך. שאני זקוקה לחופש שלי ולשחרור- גם אם הוא כבר מוגזם וגורם לי הרבה נזק. כי אחריי שאצליח לפרוץ עד הסוף את הגבולות שלי, אצליח להתאזן בחזרה ולחיות גם קצת כמו שמקובל לחיות. אבל אם לא אלך על זה עד הסוף עכשיו, זה לא ייצא בכלל.. כי אני מתפוצצת מבפנים מכל-כך הרבה דברים, ורק אם זה ייצא בבום אחד ענק ורועש זה יצליח לצאת. אחרת...  אני יכולה לצפות לעצמי עוד הרבה שנים של תסכולים עצמיים ומרמור יומיומי..

בכל מקרה, לאלו מביניכם שבוודאי תוהים מה לעזאזל נסגר איתי- תמשיכו לתהות.. זה טוב כי זה מזכיר לי שבסופו של דבר אצטרך להתאזן, אבל בבקשה תסלחו לי, אני זקוקה לבום הגדול הזה.

שבוע טוב חברים :) 3>