אז.. אובחנתי (שוב) כסובלת מדיכאון קליני.

איזה כיף..

מזמן זה לא היה

כבר עברו כמעט שנתיים מאז שהפסקתי לקחת כדורים נגד דיכאון (אה, כן, אגב.. זה עוד משהו שלא ידעתם עליי) והאמת שלא דמיינתי בכלל שאצטרך לחזור אליהם..

זה גם היה כל-כך צורם לשמוע כל פעם מחדש את המושג הזה:"דיכאון קליני". כל פעם מחדש שהוא אמר את זה, הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי.

זה כאילו.. להזכיר לי שוב ושוב כמה התדרדרתי בתקופה הזו. "הנה.. חשבת שיצאת מזה? חזרת לזה שוב.."

בכל מקרה, הוא אמר שאם יצאתי מזה פעם אחת, אין סיבה שאני לא אצא מזה שוב.

וכן, כבר היו הרבה שאמרו לי את זה, אבל זה תמיד הרבה יותר משכנע לשמוע את זה מאיש מקצוע..

......................................................................................................................................................

אז.. חשבתי לי לכתוב משהו על זה שהיום זה היום הבינלאומי למלחמה בהומופוביה, אבל אז שאלתי את עצמי מה כבר יש לי לכתוב על זה..

אני זוכרת שאחד הדברים שחירפנו את הפסיכולוגית שלי לשעבר היה שלא משנה כמה אנשים היו דוחים אליי, תמיד הייתי מנסה להבין אותם. והיא תמיד הייתה אומרת לי שאני לא חייבת תמיד להבין את כולם, ושאני לא חייבת למצוא את הטוב בכל בן אדם.. שזה בסדר לשנוא, ובטח שזה בסדר לשנוא אנשים שעשו לי רע..

אבל יכול להיות שבאיזשהו מקום אני לא רוצה להודות בפני עצמי שיש אנשים כאלה רעים בעולם.

זה פשוט עושה לי טוב להאמין שכולם טובים. המשפט הזה של:"אין דבר כזה בן אדם רע, יש דבר כזה בן אדם שרע לו בחיים" זה אחד מהמוטיים שלי..

ואם יש אנשים שמעצבנים אותי, זה אף פעם לא על בסיס רוע לב.. זה תמיד או כי הם שחצנים, או שלא איכפת להם מאף אחד חוץ מעצמם, או שהם צבועים, או משהו בסגנון הזה.. וגם זה קורה לעיתים נדירות.

בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד פה בעצם (דגש על "מנסה" ) זה שקצת קשה לי לצאת נגד הומופובים.

ולמה?

כי מייד עוברות לי מחשבות בראש בסגנון של:"אבל זה לא אשמתם.. הם אף פעם לא הכירו מקרוב הומואים ולסביות והם לא מבינים שאנחנו אנשים רגילים כי הם תמיד רואים בטלוויזיה את כל האנשים המוקצנים האלה..". וזה אפילו לא שינה לי כשסיפרתי לידיד הדתי שלי על זה והוא אמר שהוא מאמין שלא מגיע לנו יחס שווה בעולם הזה כי הגנים שלנו פגומים וזה כמו שישימו ילד מוגבל בבית ספר רגיל.. אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא הצלחתי להיעלב מהאימרה הזאת..

וגם במעט מאוד רגעים שאני מזכירה לעצמי שמותר לי לכעוס על מי שלא רוצה בטובתי, אני שואלת את עצמי מה הטעם שאני אשנא הומופובים? כאילו.. יופי.. אז הם יישנאו אותי, ואני אשנא אותם, וכל העולם יחייה באחווה שנאתית אחת גדולה.. מה השגנו בזה?

אז, לא.. לא ממש הצלחתי לגבש דעה על איך אני מתייחסת ליום הזה.. אבל באופן כללי אני מאמינה שהשיחות שעשיתי עד כה להומופובים זה הרבה יותר משמעותי מאיזה יום מרוכז כזה שאני אצא נגדם ואגן על הזכויות שלי או משהו..

אז.. יום חובבי עיזים שמח? :)