טוב, אז לטובת אלו שלא קראו את הפוסט הקודם, רק אתן תקצירון...

עשיתי שיחה מאוד משמעותית עם ההורים שלי והגעתי להמון מסקנות. בין הייתר הבנתי שאני צריכה יותר להיפתח לאנשים ולהסביר להם את הבעיה שלי עד הסוף ולהסביר להם איך החיים שלי נראים בצורה יותר ברורה כדי לאפשר לאנשים להבין אותי ואולי, רק אולי, אפילו לעזור.. P:

בכל מקרה, ניימו (כפרות עלייך =) ) שלחה לי לינק לבלוג של מישהי שחסכה לי בערך חצי העבודה.. ;)

אם יש לכם כוח לקרוא גם את כל הפוסט שלה (זה פוסט שמתואר בו החיים שלה בתור נערה עם הפרעת חרדה), אז אני ממליצה ביותר (כי היא גם כותבת ומסבירה בצורה דיי מדהימה בעיניי.. פשוט בגלל שנורא נורא נורא קשה להעביר במילים את התחושות שמרגישים באותם רגעים..), ואם לא, אני במיילא אצטט אותה פה ושם כדי להבהיר יותר את הדברים שאני הולכת לספר...

טוב, אז זה הבלוג שלה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=486648

היא פותחת את הפוסט שלה במשפט: "קשה להסביר למישהו שלא חווה את זה מעולם מה זה להרגיש בחרדה."

הסיבה שאני חושבת שהמשפט הזה כל-כך חשוב, זה כי הוא בעצם (לדעתי) המקור לאחד התסכולים היותר גדולים שחווים בחיים עם ההפרעה הזו. בעצם מאז כיתה ז'- כשזה התפרץ (זה תמיד היה קיים, אבל שם זה החמיר מאוד) ועד עצם היום הזה, אני חייה בתחושה שאף אחד לא מבין אותי. מין תחושת בדידות מטורפת כזו, שלא משנה כמה אנשים תומכים ואוהבים אני אהיה מוקפת, היא תמיד תישאר.  אני תמיד מרגישה שאני חייה בעולם שונה משלכם. אומנם אנחנו חולקים את אותה הקרקע, אבל אנחנו לא רואים את אותם הנופים.  כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה לראות את הכל גדול ומפחיד. זה להסתכל על השעה הקרובה ולחשוב על כל הדברים הרעים שעלולים לקרות לי בה. זה לחבק אדם שאני אוהבת ולפחד שמחר הוא כבר לא יהיה כאן יותר. זה לקום בבוקר ולהרגיש שקמתי לעוד יום שכולו מלחמה. זה להסתכל החוצה מהחלון על הוואדי שלייד הבית שלי, ובמקום להינות מהנוף שלו, להרגיש כאילו אני נבלעת בתוכו. כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה פשוט לחיות בפחד תמידי. לפחד גם מהדברים הכי טובים שקורים לי (ואולי בעצם יותר נכון להגיד שמהם אני הכי פוחדת..)

והיא כותבת:

"להיות בחרדה זה אומר לא לישון בלילה אם יש רעשים גם אם אני חוזרת משלושה ימי כנס ללא שינה. אני מסוגלת להעביר חמישה ימים עם 10 שעות שינה. להיות בחרדה זה אומר שבכל פעם שהמצב לא בטוח, ולא קשה לערער אותי, החל ממבחן קשה ולא פתיר ועד לתחושת אובדנות קלה כתוצאה מאירוע שכל אדם חווה כאדם (ריב למשל) כל נשימה הופכת להיות למאמץ. כל שאיפה וכל נשיפה. להיות בחרדה זה אומר שאם עושים לי בדיקה אצל הרופא עם משהו קר, וכתוצאה מכך נגרם לי לחץ פשוט תוך שניות אני מוצאת את עצמי על הרצפה, מעולפת"

וזה ככה..

אני חושבת שאחת הטעויות הגדולות שלי היא שלא נתתי לאנשים להבין עד כמה זה משבש את חיי היום-יום שלי. כי.. אוקיי, אז הבנתם שקשה לי ללכת לבית ספר.. אבל הלוואי וזה היה מסתכם רק בזה..

כי לחיות עם הפרעת חרדה, זה לחיות בעולם שה-כ-ל קשה בו. שום דבר לא מובן מאליו, ושום דבר מהדברים שאני עושה לא נעשה סתם ככה. הכל דורש ערימות של אנרגייה, והכל קשה ומכביד. וזה בוודאי נשמע לכם מוגזם, אבל התחושה היא באמת כזו-שאני צריכה להיאבק על כל שאיפה ונשיפה שלי.

"להיות בחרדה זה אומר שהכל צריך להיות בטוח, מתוכנן, מסודר, אחראי. איבוד שליטה וחוסר תיכנון, אפילו זרימה יכולים לגרור אותי למקומות לא טובים פיזית. עצם העובדה שאני אעמוד לבדי ברחוב יכולה להביא אותי תוך שניות לבכי, להתמוטטות, למצב שאיש לא יוכל לפתור."

עוד בעיה עיקרית עם חרדה, זה שהיא לא מסתפקת בהתעללות הנפשית היא מעבירה אותי, היא גם תוקפת פיסית. אבל תוקפת חזק... אצל כל אחד זה מתבטא אחרת, אבל אצל אף אחד זה לא נעים במיוחד..

אני נתקפת סחרחורות ברמה שאני לא רואה כלום, אני מאבדת שליטה על מה שאני עושה או אומרת, אני מחווירה בבת אחת ומרגישה חולשה שאי אפשר לתאר אותה בכלל במילים, אני רועדת כל-כך שאני לא מסוגלת להחזיק שום דבר ולפעמים גם לא יכולה להחזיק את עצמי על הרגליים. לפעמים אני מכאיבה לעצמי בלי לשים לב בכלל (ואם זה לא אותי, אז לפעמים אני גם תופסת מישהו אחר נורא נורא חזק ובכלל לא מודעת לזה).

לא סתם יצא לי לא פעם ולא פעמיים לתאר את החיים שלי בתור מלחמה מתמשכת. זה באמת מרגיש כמו שדה קרב. אני נגד החרדה- כל פעם צד אחר מנצח. אבל מה שבטוח, בכל מלחמה חדשה, רק נוספים עוד פצועים והרוגים. וזו ההפרעת חרדה.. כל יום מחדש להיאבק ורק לאבד יותר כוחות..

"אני מתחילה לרעוד, לבכות, לפעמים גם לצרוח מלחץ. אף אחד לא יודע מה לעשות. להיות בחרדה זה להיות בפחד משתק בצורה אין סופית. כשרק קומץ אנשים קטן מסוגל להפריח אותם. הבעיה היא שאותו קומץ לא יכול להבין, כיצד תסביר למישהו שאני חיה בסרט אימה מתמשך? בסכיזופרניה שאין לה גבולות? בחשדנות מהולה בשיתוק נפשי? איך תסביר למישהו שאני לא מסוגלת כבר שנים ממש לשמוח כי אני כל הזמן מפחדת איך אני אגיע הבייתה?

המשמעות של להיות בחרדה היא עמוקה יותר מכל אותם תסמינים שניסיתי לציין מעלי, המשמעות היא ששום דבר הוא לא באמת קל, לא לרכוש חברים, לא לצחוק, לא לחיות, לא להיפגש, לא להיקשר, לא לאהוב, לא לשנוא. הכל יותר קשה. הכל פחות בטוח. הכל לא בלב שלם. חלק תמיד דואג איך אגיע הבייתה או מי יהיה איתי בהפסקה או האם אני אצליח להתמודד עם המשימה הבאה שמתקרבת בצעדי ענק."

"נסו לחשוב על עצמכם חיים בפחד אין סופי, בלחץ, בכאב שלא עוצר. נסו לחשוב על עצמכם יודעים שאם תהיו לבד תאבדו את השליטה בעצמכם, תהיו שיכורים מהפחד והיסטרים לכל דבר. נסו להבין שקשה כל כך לטפל בבעיה כל כך לא רציונלית והגיונית בדרך המוחית של איך להגיע. אל תביטו במבט מיואשים או כועסים, אל תצעקו. זה לא כיף להיות בחרדה. זה לא כיף בכלל."

בחיי שהיא מסבירה את זה נפלא..