באתי להגיד משהו לאבא רגע לפני שהלך לישון, ובתור הערת דרך-אגב, הוא התלונן על זה שעכשיו שהוא גמר את הספר, אין לו  מה לקרוא לפני השינה אז הוא לא יכול להירדם. והצעתי לו בהתחלה בצחוק שאשיר לו שיר ארס, אבל הוא התלהב מהרעיון אז שלפתי גיטרה וכיביתי את האור.

התיישבתי בחושך מוחלט על המיטה שלו והתחלתי לשיר את "מבול" (רונה קינן)

ובקול הכי שקט והכי מלא כוונה שאיי פעם שרתי איתו, שרתי :" אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע." והרגשתי את הדמעות חונקות לי את הגרון.

אבא שלי ואני עברנו הרבה.

למען האמת, המוווון.

כל מילה שאבחר לתאר את סיפוריינו תבייש את משמעותו.

ועכשיו, כשאני בעיצומה של תקופה קשה שיש לי תחושת בטן שכזו שהתקופה הזו תשפיע עליי המון בחיי לתווך הארוך, ואבא שלי הוא ללא ספק הדמות שאזכור הכי הרבה מהתקופה הזו. השיחות שלנו, החיזוקים שלו, התמיכה שלו שכל-כך מפצה את כל מה שלא היה פעם...

אז אבא, עברנו כבר הרבה, ואם נשרוד יחד גם אם התקופה הזו, אנחנו ניהיה הכי חזקים אבא. אבא, אנחנו ניהיה חזקים, מבטיחה.

וכשסיימתי את השיר, והדמעה הראשונה זלגה, הסתכלתי עליו , חצי ישן-חצי ער, עם חיוך קטן, כזה שאופייני לאבא, והוא לחש:" עוד אחד" ושנינו צחקנו..

"Let me out let me out
See what I'm hiding inside
My heart is yours
Till the day I'll...
Die... I Love you"

והאמת, שכרגע, רק אבא רואה מה אני מסתירה בפנים..

ואני חושבת שכאן הוא כבר נרדם, אבל המשכתי.. היה לי נעים לשיר בחושך, גם אם כבר אין מי שמקשיב..

עברו כבר שעתיים ואני עדיין בוכה מהתרגשות..