אני חייבת להודות שלא פעם ולא פעמיים (אוקיי,זה היה במשך שנתיים) יצא לי לא להירדם בלילה. גם אם אני עייפה, גם אם יש מחר בית ספר (או אולי דווקא בגלל שיש מחר בית ספר) וגם אם הכל שקט מסביב, פשוט בפנים זה אחרת. אבל אני חייבת להודות, שמעולם לא קרה לי שלא נרדמתי בגלל שיותר מידי טוב.

כלומר, מעולם עד אתמול.

יש משהו מפחיד בלדעת שמאיפה שאתה נמצא אפשר רק ליפול. זה משתק אותי לחשוב ששבוע הבא אני עלולה לקום למציאות אחרת. ואז.. איך מתחילים בכלל להתמודד?

וזה טיפשי. כ"כ טיפשי. לחיות בפחד תמידי.. למה לא להינות מהרגע?

כי אני נהינית  מהרגע. כ"כ נהינית שאני נבהלת, מסתגרת ונשארת לבד מבולבלת.

בכל אופן, אני נאבקת עם עצמי ממש בימים האחרונים. נאבקת שלא להיסגר. נאבקת לא לחשוב מה יהיה ולהתמקד במה שקורה. וזה מצליח. וזה פאקינג טוב שזה מצליח. זה פשוט שלפעמים אני שוב נבהלת ולוקחת צעד אחורה. אבל עד כה הצלחתי להתגבר על זה בכל פעם. נקווה שכך ימשיך P:

הגעתי למצב שבו אני חושבת על דברים ונמרח לי חיוך ועולות לי דמעות לעיניים. אני חושבת שפעם אחרונה שבכיתי מאושר היה כשנכנסתי פעם ראשונה לכיתה אחריי שנתיים וחצי בבית. אף פעם לא הייתי בנאדם שבוכה מאושר למרות הייתי רוצה להיות כזו. אני חושבת אבל שאני הרבה יותר מחוברת עכשיו לצד הזה מפעם. טוב.. אולי כי פשוט פעם לא היה לי על מה להיות כ"כ מאושרת.. אבל בטח כל העבר הזה היה שווה בשביל שעכשיו אני אוכל להעריך את הדברים. לחשוב על דברים בפרספקטיבה יותר אופטימית ומעניקת ערך משמעותי. להיות מישהי שמסוגלת להגיד "משמעותי" על דברים ואז כולם צוחקים עלייה שהיא מדברת כמו בתי'ה P:

וכל הסיפור הזה הזוי. למה הוא הזוי?

כי אני כ"כ מנותקת מעצמי עכשיו. אני מרגישה שהכל כ"כ לא מובן וכ"כ לא אמיתי. מבחינת התפקוד שלי, אני במצב יחסית ממש גרוע. אני לא ישנה כמעט בכלל בחודשיים-שלושה האחרונים ובבית ספר אני כמעט כל הזמן בלחץ (כשרק לפני חודש בשיחה עם המחנכת אמרתי לה שזה נפלא שאני אפילו לא חושבת על אם זה מלחיץ אותי או לא לבוא לבית ספר מרוב שזה ניהיה רגיל) , אני כל היום בשיחות עם חברים שאומרים לי שהתרחקתי מהם ואין לי כוח לעשות שום עבודה או מבחן שהוא כי הראש שלי פשוט מלא בכל-כך הרבה דברים.

וכן, קרסתי. קרסתי את האמ-אמא של הקריסות. מזמן לא הייתי בתהום כזה. הלכתי להיפגש עם הפסיכולוגית שלי לשעבר ולא הלכתי לבית ספר והייתי בהתקף חרדה כזה שלא הייתי בו לפחות שנה (בלי להגזים) ונכנסתי לפארנויה תמידית. הרגשתי כאילו הכל חזר. כאילו כל החצי שנה הזו הייתה לחינם. ששוב צריך להתרגל מחדש להכל.

אבל זה הזוי לחשוב איך אני יכולה לשקוע בחרא הזה בשנייה שאני חושבת עליו, אבל בשנייה שאני חושבת על כל הדבברים הנפלאים שקורים לי, אני מרגישה הבנאדם הכי שמח ובר-מזל בעולם.

דו קוטביות כבר אמרנו פעם?

טוב, אז אני הולכת לכמה פגישות אצל הפסיכולוגית ההיא. משהו לנקות קצת את הראש מזבל. לעשות סדר בכל הדברים הנוראיים שם. ואולי אפילו להתחיל לישון בשעות נורמאליות. אבל בלי קשר לכל אלו, נפלא לי. וכן, זה סותר וזה הזוי. אבל איכשהו זה ככה P:

מקווה שלא בלבלתי אתכם מידי (כי זה מה שנותר לקוות אחריי שכבר את עצמי בלבלתי)

אוהבת תמיד

3>