מה בעצם יש בחיים האלה?

מחשבות..ומחשבות. לא יכולה להיפתר מהן, לא יכולה להאט את הקצב הכל רץ.

משתגעת.

נפגעתי מהאידיוט הזה. לא בצדק אבל באמת נפגעתי. ראיתי בו אדם מקסים. טעיתי.

עד שלאדם יוצא קצת להכיר אותי..תוקעים לי סכין בגב.

היתי בטוחה שזו אני, אני שלעולם לא חושפת את הרגשות האמיתיים, אני שמסתתרת מאחורי אלפי חיוכים, מסכות של ציניות וסרקאזם. אני לא נותנת לאנשים להתקרב אלי. אני יודעת. גם עכשיו בעודי יושבת כאן..מקונן בי הפחד המטופש הזה, שיזהו אותי. שלמישהו תהיה גישה למחשבות ולפחדים שלי.

ועדיין הלואי שהבעיה היתה רק בי. אבל היא לא. לא רק. בלי קשר אלי..אני רואה את הצביעות שלהם, את הדרך שבה הם משפילים כדי להרגיש יותר טוב אם עצמם.

אני לא חפה מפשע זה. בעולם האמיתי- מי כמוני יודע, כול משפט שני שלי ציני או סרקאסטי. ההבדל ביני לבינם שאני מודעת לכח שלי. מודעת ליכולת שלי להשפיל אדם, לפגוע בחולשתו הגדולה ביותר. אני יודעת, אני נמנעת. הם לא. הם מעוררים בי רחמים ותו לא. כמה שצינית אהיה לעולם לא אפגע בכונה באדם שיקר לי-או לפחות כזה שהפגין בי את אמונו. הם לא. הם מרגישים מזה תחושת התעלות. זה רק מוכיח עד כמה הם טיפשים אם הם לא רואים את שבירת היריב שלהם. אבל מעבר לזה..הם ככה כלפי החברים שלהם..בוגדים ומרכלים עליהם מאחורי הגב. כמה שזה עזוב. כמה שזה נורא. וכמה שזה מלמד אותי-אין חברים אמיתיים. הם מחייכים, מלטפים ופוגעים, בדרך השפלה ביותר, מאחורי הגב.

וזה עוצוב, אבל נכון.

מרגע לרגע,אני מבינה אין לי מקום פה בעולם הזה. אני נקלעת.

בן רצונות שלי, שלהם. בין צפיות שלהם. בין הסגידה שלהם למראה..לא נותר דבר. הם חונקים אותי כולם, והם לא מבינים כמה..ולא יבינו..עד שיהיה מאוחר מידי.

העולם הזה-הסביבה הזו, לא מאפשרת לי להתפתח. לא אאשים רק אותם. גם אותי.

נכון, גם אני הורסת עצמי, בעיקרון? הרבה יותר מהם. לצמיתות וביסודיות וכי איזה מגן יציל אותי ממני?

אבל אני לא יכולה, להתעלם מהם. מאנשים שיקרים לי, מיצר הפרפקציוניזם שלי...ואתם לא תבינו את המכיר היקר שלו.

זה באשמתי בסופו של דבר, באשמתי. אבל מה אפשר לעשות? בסופו של דבר.

אני יכולה להתעלם מכולם, חוץ מהורי.

והורי לא יכולים להתעלם מהם.

והורי? לא יכולים להסתכל עלי במבט שלא מלא בכאב. לעולם לא תבינו איך זה.

אי-אפשר להתגונן, לא מזה, זה פוגע. זה הורס. לא חשוב כמה טובה אהיה בדברים אחרים.

אז יהיו שיגידו שאני צריכה פסיאטר או פסיכולוג..זה לא נכון. אין לו מה לעשות..לא באמת..לרשום לי פרוזאק נגד דיכאונות..? זה לא יפתור את הבעיה, אז אהיה מאושרת או לפחות לא מודוכאת..בלי קשר למצבי. אבל לא הוא ולא אף אחד אחר ישנה את הסביבה ואת הורי. כי אצלם זה לא בא מתוך כונה רעה,הכי טהורה שיש, הכי פוגעת שיש.

  סליחה על החפירה אם משהו קרא...יודעת שאני לא קשורה..אבל תתנחמו בעובדה שאלה אפילו לא חצי מהמחשבות שרצות כרגע בראש. רצות עד כדי שיגעון.

ליל"ט..או שמא בוקר טוב.