בין זינוק לזינוק

מאז שהייתי ילד, ניסיתי ללא הצלחה לרדוף אחרי הקשת בענן, לגעת בה, לראות אותה יותר מקרוב. כשגדלתי, ידעתי להסביר שהיא למעשה אשליה אופטית, ידעתי להסביר את הסיבות הגורמות לה כתופעה פיסיקלית, וידעתי שלא אוכל להשיג אותה.

ביום שישי האחרון, למרבה ההפתעה, דווקא הצלחתי לגעת בה מקרוב.

אנשים, מצעד הגאווה היה מדהים.

קמתי די מוקדם בבוקר ביום שישי (מה שלא קורה בדרך כלל...) כדי לצאת. אמא שלי היתה בעיצומי ההכנות לשבת. "מה..? לאן?" היא שאלה. כהרגלי, לא שיקרתי. "יש לנו פעילות בתל אביב של הארגון" עניתי. היא עשתה פרצוף ובירכה אותי לשלום. היא כבר התרגלה לזה שאני פעיל בארגונים של הקהילה, ושאני די פעיל. ברור היה לה מההתחלה שעם אופי כמו שלי, האקטיביזם הוא פשוט בלתי נמנע, פועל יוצא. כמובן שבתור אחת שאינה מעודכנת (נו טוב, דתיה פלוס פלוס, מה לעשות..), לא היה לה שמץ של מושג שהפעילות הזו היא בעצם מצעד הגאווה.

הגעתי מוקדם בבוקר לגן מאיר (שלמרבה הפלא לא הרבה אנשים, גם אנשי גוש דן, יודעים עליו ועל מיקומו- רבאק! 2 מטר מהסנטר!!! איך אפשר שלא לדעת?!), החלפתי חולצה ל"חולצת תנועה" של ארגון הנוער הגאה, והתחלנו בהקמת ההפנינג, על כל דוכניו. היה מאוד כיף. אנשים התחילו להגיע, וככל שעבר הזמן, הגן התמלא באנשים. אלה שהגיעו ראשונים, ממש אחרי המארגנים, ואולי אפילו יחד איתם, היו השוטרים- שוטרים תנועה, יס"מניקים, מג"בניקים, וגם סתם שוטרים רגילים.

לאחר מכן התחילו להגיע האנשים עצמם, אנשי הקהילה- מכל הגוונים. לשבירת הסטיגמה, אציין רק כי כולם היו לבושים לחלוטין, ולא בלבוש פרובוקטיבי- ללא יוצא מן הכלל. היתה תערוכת אמנות בבניין, האוויטה פתחו מיני בר בכניסה, היתה רחבת ריקודים ממש ליד, ועל דוכנים של איגי, של האגודה, של חוש"ן, של תהל"ה, של הועד למלחמה באיידס, של ועד הגיי הגיימס, של הזמן הורוד, ושל עוד דברים שלא ממש הכרתי, צבאו מאות אנשים. חילקו פליירים מכל סוג ומין.

אחד הדברים היפים היה מבחינתי לראות את כל המשפחות הגאות שהגיעו לשם. אפילו היו מתנפחים בשבילם. זה הדבר הכי חמוד שקיים בעולם.... אבא ואבא, אמא ואמא, והמון ילדודים קטנים כאלה, חמודים....בתקופה האחרונה הבנתי שילדים זה משהו רצוי מבחינתי, אבל כנראה שלא בשלב הקרוב, ובטח שלא חובה. למעשה, בהמון מובנים, מוטב בלי ילדים.בריא לעולם הזה, המפוצץ בבני אדם שמזיקים לו. לראות את כל המשפחות הגאות האלה, נסך בי תקווה וגרם לי לחשוב שנית.

היו שם באמת אנשים יפים, וכולם חייכו אלי כל הזמן, וחייכתי לכולם חזרה. לא היה בזה צביעות. כולנו היינו די שמחים. יש משהו כיפי בזה שהגיידאר שלנו מהבהב "הומו, הומו, הומו" על כל אחד שמסביבנו....משהו שלא קורה ביומיום.

כמה תופעות טבע מצחיקות:

מעבר לכביש בדיזינגוף היו 6 אנשים מתנועת "כך", ביניהם איתמר בן גביר וברוך מרזל, שצעקו לנו כל מיני שטויות. משועממים. כמובן שאנשינו לא נשארו חייבים, וצעקו להם בחזרה. שוטרי תל אביב, שמבינים את הפוטנציאל הגלום בקהילה, בטח במצעדי הגאווה, הרחיקו אותם משם, להגנתם. היה אפילו שוטר ששמעתי אומר "הם סתם מפריעים לנו שם, חבל...".

בתוך הגן, התגודדו להם אנשי כת אוונגליסטית כלשהי..."גויים אוהבי ציון", וחילקו פליירים בעברית, בברכת "שבת שלום" במבטא אמריקני כבד ובחיוך אמריקני מזוייף כבד עוד יותר. הם ביקשו להדגיש את חשיבות העם היהודי, וטענו כי אין לנו צורך בהתנצרות, כיהודים, אלא רק באמונה בישוע. מה זה "ישוע"? הגירסה היהודית לישו- הם מאמינים בישו, כאל, אנחנו צריכים להאמין בישוע, כנביא. כפירה מוחלטת מבחינה יהודית הלכתית אורתודוקסית, אמרתי לעצמי, אבל במקום ובמועד הספציפיים האלה, באמת שרמת האכפתיות שלי מהעניין לא היתה גבוהה. הקץ' היה כמובן בדף האחרון, כמו שתיארתי לעצמי- מי שמודה שהוא חוטא, אמיץ. החלטתי לבחון את מידת הסובלנות והסבלנות של החברה האלה, ופניתי לאחת מהן באנגלית (חוץ מ"שבת שלום", הם לא ידעו כנראה עברית...). "אקסיוז מי פליז, וואט איז איט אול אבאוט?" היא פנתה אלי מייד בחיוך קורן מאוזן לאוזן של איש מכירות אמריקני שרואה את הכסף עומד להכנס לו לכיס ואמרה: "או! וול.." והתחילה להסביר לי את מה שבעצם היה כתוב בפלייר. בזדון מרושע במיוחד, ובניגוד לכל כללי הנימוס האנושיים האוניברסליים, צעקתי "בולשיט!" באמצע משפט שלה, זרקתי את הפלייר הקדוש על החול, ודרכתי עליו, כאילו שלא במתכוון, מותיר עליו סימן של הסוליה. תגובתה לא איחרה לבוא, ו"או..." קיצ'י אמריקני הסתנן מבעד לשפתיה, והיא התעצבנה. היא התחילה לגשת לעברי כדי לשטוף אותי, הבינה לאט לאט מה היא עושה, עצרה, וכל האנשים מסביבה הסתכלו עליה, והנידו בראשם לשלילה, כאומרים "אוי וי..". כך, גם מעט האנשים שהיו שם ליד פנו לדרכם.

מלבדם, היה גם אדם דתי אחד שנכנס לגן ודיווח דיווח די חדשותי ויבש על מה שהולך בגן, דרך הסלולארי. מוזר, אבל הוא באמת היה אובייקטיבי.

בשלב מסויים, התחלתי לראות אנשים שאני מכיר, והיה די כיף. מלא חברים ראיתי באותו היום, ואפילו כמה אקסים. ראיתי גם מישהו מהבסיס שלי. כשקלטנו אחד את השני, היינו שנינו בהלם. הוא ערס!!! באמת שלא רואים עליו! ותאכלס, לא רואים גם עלי... אני חילקתי פליירים של איגי ועמדתי עם חולצת גאווה, ככה שהיה קשה להכחיש, והוא....הוא  היה עם תחתוני פרווה בלבד ונצנצים עליו, מאופר בפנים, בא רק כדי להגיד שלום, כי הוא בעצם אחד מהגברברים על המשאיות... צחקנו. זה באמת הפתעה.

אחרי זה, בסביבות 1, התחילה מיני הופעה של הכוכבים של איגי, שהופיעו ושרו באמת מאוד יפה, ועלו אנשים שונים לנאום. רק אציין, שלפני כן היתה לי שיחה ממש טובה עם איתי פנקס, שהוא חבר מועצת העיר תל אביב. המצעד החל לנוע לאיטו, ואנחנו החלפנו מהר חולצות, קיפלנו הכל והמשכנו למצעד.

הפוסטים שלי פשוט ארוכים מדי...

אני אחלק לשניים, ואמשיך אחר כך. מצטער...