בין זינוק לזינוק

אמא.

תהיתם מה זה אומר פעם?

מעבר לעובדה שהאם היא אחד משני היצורים החיים התורמים את מחצית מטענם הגנטי לדור הבא (במינים מסויימים, כולל זה שלנו), האם היא גם הפרט שתורם את רוב זמנו ומרצו לדאגה שהדור הבא הזה אכן יצליח לשרוד. זה מתחיל מתא הביצית שהאם תורמת, מלא בחומרי תשמורת, תרומה לא מבוטלת שהאם תורמת מעצמה- בזמן שהאב תורם תא זרע, שהוא גרעין בלבד- רק החומר הגנטי. זה מסתיים בטיפול בילד עד הגיעו לבגרות.

הדברים האלה מחייבים משהו? אומרים משהו? ניתן להסיק מכך לגבי מה אמא צריכה לעשות? מה היא לא צריכה? ומהי אם טובה ואם גרועה?

ברור לנו ש"אמא טליבאן", האם מפרשת רוז ואחרות הן אמהות גרועות במיוחד, אבל מה קורה לאמהות אחרות, קיצוניות הרבה פחות, שכנראה לא אוהבות כל כך את הילד שלהן?

בתחילת חיי, כמו כל ילד, אמא שלי היתה הכל בחיים הקטנים שלי. הכלללל. לא היה עולה על הדעת הקטנה שלי בכלל קיום בלעדיה, ואפילו אי נוכחותה הפיסי גרם לי רע.

הייתי קטנצ'יק, והיא אהבה אותי, סבלה בשבילי לא מעט- ואני הייתי גם אני מרכז עולמה.

היה תמיד משהו ברקע. אפילו שניים.

אמא שלי ילדת סנדביץ'. מעבר לזה, היא היתה ילדה נוראית. מציקה, מפריעה, חצופה, שעד היום טוענת לסבל רב שנגרם לה מהוריה, ובייחוד מאימה, עקב כך. לטענתה, בבית של 6 ילדים, זו היתה הדרך שלה "לשרוד"- להיות חצופה, לענות.

רק כאשר היא ילדה אותי, השתנה היחס של אמא שלה, סבתא שלי, אליה. עד היום, כנכד בכור, אני גאוותה הגדולה של סבתא שלי. לא משנה מה אומר ומה אעשה, סבתא שלי ככל הנראה תהיה גאה בי. היא מדגישה לא פעם את עובדת היותי מיוחד בפני כל מי שרק נותן לה את ההזדמנות לומר זאת- ומפלה את שאר הנכדים במודע ובגלוי לרעה, תחתיי.

זה גרם, גורם ויגרום לאיזושהי קינאה של אמא שלי- כמה מצחיק- בי. בני משפחה ציינו בפניי לא פעם, שלא אקח את זה קשה, משהו שהייתי אמור להתמודד איתו גם בתור ילד, למרבה הצער, כשהיא עוד היתה הסיבה לחיים שלי ומרכז החיים שלי- האישה היחידה שאהבתי אי פעם- אמא שלי!- הרבה יותר מכל סבתא או דודה שאהבו אותי.

הדבר התבטא (וגם מתבטא) בעיקר בחוסר הרצון של אמא שלי לקבלת מתנות מסבתא שלי. יש לי מספיק, היא טוענת בפני סבתא. ולמה היא לא שואלת על ילדיה האחרים כשהיא מתקשרת לשאול מה נשמע, אלא רק עלי?

ודבר שני, הוא הדמיון שלי לאבא שלי, ז"ל. אבא שלי, עוף מוזר, כנראה חשב שהיא סקסית בטירוף. היא והוא לא היו באותו ראש, זה בטוח. אבא שלי היה אדם מיוחד מאוד, שאהב בעיקר דברים שאני אוהב, חלם ופינטז רבות, וסיים את חייו באופן טראגי משהו, שעליו תוכלו לקרוא באחד הפוסטים הראשונים שלי ("לאבא שלי יש סולם").

ככל הנראה, אני די דומה לו. לא בצבע השיער ולא בצבע העיניים (כבש שחור שכמותי....), אלא בתווי הפנים, בהתנהגות, באופי. עכשיו, כשהוא מת, כשהיא נשואה לאדם אחר, זה מפריע לה. אם לא הייתי מכיר אותה, הייתי בוודאי מבטל זאת במחשבתי, אבל העניין גם דוסקס בעבר עם חברה שלה, שגילתה לי את העניין-

 היא רואה בי את אהובה שמת, זכר לחיים אחרים שהיא היתה אולי מעדיפה להסתיר.

זה מדהים.

ומטריד באופן אדיפלי משהו.

גדלתי, והיא התחתנה שוב, והביאה ילדים אחרים לעולם. אחי הקטן, בן ה-13, הוא בבת עינה. אין ספק שהוא מופלה לטובה על פני שלושתנו. הוא התינוק שלה, ותמיד יישאר. אבי החורג פחות אהב אותו, תמיד, כנראה מפני שהוא רגיש יותר, אולי אפילו נשי יותר. זה הפך אותו לתינוק שלה, הפרטי שלה. לעומתו, אחי הבינוני בן ה-16 הוא בבת עינו של אבי החורג. כל זה מותיר אותי קצת בחוץ.

אני באמת מאוד שונה מהמשפחה הזו. לא רק שם משפחתי אחר- גם האופי, המנטליות, ההבנה, הכל. אני קצת זר בבית הזה. אאוטסיידר.

התבגרתי, והיא ראתה אותי חוזר בשאלה, יוצא מהארון, והופך שונה יותר ויותר ממנה ודומה יותר ויותר לאבא שלי.

כבר לא אכפת לה ממני כל כך. אלך, אצא, אבוא, כל זה כבר לא משנה לה. אני אמנם בן 22, אבל גם בגילם של אחיי, קיבלתי פחות ממה שהם מקבלים היום.

היא רבה איתי לא מעט- דברים שניתן להגיד לי לא ניתן להגיד לאחרים, ניתן לעלוב בי ולפגוע בי, לגרום לי להרגיש רע, להאשים אותי, ולנהל יחד עם בעלה בית קטנוני במיוחד, שמגעיל מאוד לגור בו.

כשרבתי עם אבי החורג, ברחתי לחצי שנה לבסיס. לגור שם. זה כמובן היה בסדר מבחינתה. זו אשמתי שרבנו. אצלי, הדברים מחליקים. אצל אחים שלי לא.

בכיתי, התמרמרתי, כאבתי את העובדות האלה, אבל זה המצב.

סבבה.

היא נתנה לי הרבה ללא ספק, אבל האם זו חובתה?

האם חינוך "הוקרת ההורים" שאנחנו מקבלים ושמשתמר מדור לדור, הוא לא כלי בידי ההורים להבטיח שגם בזקוניהם ילדיהם יטפלו בהם? לפתח נורמות חברתיות של "אל תשליכני לעת זיקנה" למטרה הזו בדיוק?

האם אין זו חובתם?

ומה איתי, אני שנותרתי ללא שאר בשר קרוב, עם אבא שקבור באדמה ואמא שמקומי בלב שלה קבור כנראה באותו המקום? ושמתייחסת בציניות מוחלטת לכל מה שאני אומר בנושא?

לאיזו בירא עמיקתא נפלתי, אם אני צריך להלשין לסבתא שלי מה שאמא שלי עושה לי?

יבוא היום ואגיד שלום. ככל הנראה הוא גם קרוב מאוד. האם אחסר לה אז?

ככל הנראה, זה חלק ששרט אותי ויותיר את צלקתו עלי לכל החיים. משהו מר-חמוץ כזה שיהיה שם תמיד, מטען שאסחוב על ליבי לכל חיי.

שיר הבן הנבגד- זהו שיר "אמא יקרה לי", שבלחן המלנכולי משהו, שחזק הרבה יותר מהמילים של השיר, הופך לשיר שצופן בחובו המון דברים שלא נאמרים.

עוד נכונו ימים בהם אצטרך להכריע בעניין מקומה של אימי בחיי. ובכל מקרה, זה לא יהיה פשוט, והתוצאות לא תהיינה מושלמות.

אם היה את מי לשאול למה, הייתי שואל. אבל ככל הנראה דווקא עצם היתכנותה של השאלה למה, מעיד בבירור על חוסר במי לשאול.

אמא.

אין מילה שכוללת כל כך הרבה כמו זו.