בין זינוק לזינוק

הדמעות ירדו מעיניו של נועם, מתערבבות בזיעה קרה מלחץ אירועי היום.

שם, מולו, שוכב על הארץ, דומם, התבוסס בדמו האיש החזק שהיה נקודת האור היחידה בחייו בחודשים האחרונים, האיש שבעבר שנא, האיש שלמד להכיר טוב כל כך, האיש שנועם אוהב כל כך, עתה. והדבר הזה היה ברור לו כל כך עכשיו.

על אף הסכנה בהתקרבות למפלצות שהביאו למותו- לא בכוחן כמובן, כי דבר לא יכול היה לעצור אותו, אלא בשקריהן, נועם רץ לעבר תילאקין השוכב על הארץ, הסתכל בפניו, שהיו נראות, יותר מכל דבר אחר, פגועות, והחל לבכות. כמו שמעולם לא חשב שיבכה.

הוא ראה את התדהמה על פניהם של אנשיו של תילאקין, ברואם כי לפיד האש שהנחה אותם כבה, ואת הזהירות על פניהם של הבוגדים הארורים, שהוליכו שולל את תילאקין, מהססים ומטילים ספק בנצחונם.

אבל נועם ידע, נועם הרגיש, שהם ניצחו.

כי לא היה ניתן לנצח את האריה. והנה, הוא נוצח.

חיצים החלו לפלח את גופיהם של ידידיו, מאחוריו. אויביו של תילאקין לא בזבזו אף רגע. נועם בחר לוותר על האפשרות לברוח, לעת עתה. עומס היתר של הרגשות לא איפשרו לו לזוז.

הוא בכה גם כשכבלו את ידיו ורגליו באזיקים, כשהפשיטו את בגדיו מעליו וכשקשרו אותו לאחד הסוסים. נועם כלל לא ראה מה נעשה עימו, עם חבריו, עם שדה הכלולות שהפך לשדה קרב.

לאחר כשעה, הוא התעלף, בעודו קשור לסוס, נחבט באדמה בלכתו.