בין זינוק לזינוק

מדהים כמה דברים אתה יכול לגלות כשאתה רץ...

בערך 4 פעמים בשבוע אני רץ לאיזו שעה-שעה וחצי, בלילה. קצת לנשום אוויר חוץ, להצדיק את הרגליים שאני הולך עליהן, ולראות עולם. עולם קטן, אבל בכל זאת עולם.

היישוב שלי, כפר-חור (כי הוא כזה חור...לא מגיע לו שם אחר) גדל בעקשנות ובהתמדה, ללא חלופה ראויה לפנאי על פני יציאה ממנו. נורא. יוצא לי להיווכח בזה בזמן שאני רץ.

אני צובר תאוצה ברחוב, עושה שלום לשכנים, אלה שבמקרה בחוץ ואלה ש"במקרה" בחוץ, כי "האח הגדול" לא מספיק להם, הם צריכים להציץ LIVE בעוברים ובשבים כדי להגות בפשר החיים. מצחיק הקטע הזה...."חיי לוואי". אנשים שחייבים לצפות בחיים של מישהו אחר תוך כדי החיים שלהם. תיזהרו שאתם לא תהפכו לכאלה גם כן...אתם הרי קוראים בבלוג שלי, לא.....? סתם! סתם!! אל תלכו!! לא!!!

מדהים איך אנשים משתנים כשאתה לא שם אליהם לב.

"השתחררת?"

"כן" אני עונה תוך כדי ריצה.

"עבר מהר, אה?" השכן עונה בחיוך. "אני זוכר את היום שהתגייסת". נו, בטח. לך חמוד, זה עבר מהר. לי זה לא עבר מהר. זה לא עבר לאט גם. זה פשוט זחל! אבל כשחיית את חייך ב-3 השנים האחרונות האלה, ולא היית שם לב אם הייתי מפסיק להתקיים אלא אחרי 10 שנים לפחות, זה עבר לך מהר. ממש כהרף עין. ובטח זה לא היה הגיוס שלי שאתה זוכר, אלא גיוס של מישהו אחר בכלל, ש...

-אזעקה!-

וואו. איזה חתיך. רצתי ממש קרוב אליו.

בכל מקרה, איזור השווארמה היה כבר מלא בעלובי החיים, שמשחקים להם שש בש ושותים להם קפה. דוכן השווארמה היחיד אצלינו, שבעליו כבר התייאש ממזמן מהעסק, פותח אותו רק בלילה. הוא ונהגי מוניות (אמרתי לכם פעם שהם בעלי ברית!!! זוכרים...?) ושלל שיכורים ונרקומנים משחקים להם שש בש עד שכל העולם הולך לישון וכולם בטוחים שהם ישחקו כבר עד הבוקר, ואפילו המאבטח בבוטקה בכניסה ליישוב הלך כבר לישון (במיטה שלו כמובן....בבוטקה עצמו הוא ישן על הכיסא במהלך היום), רק אז הם מעיזים ללכת לישון, בלי שאף אחד יראה אותם.

אם יש משהו שאני אוהב בעדה האתיופית, זה תרבות הפנאי. כל ערב הם יושבים להם על גינות הדשא ברחובות, שעד אז באמת היה נדמה שאין להן כל שימוש, ומדברים, צוחקים, ונהנים מהחיים. משפחה, חברים, שכנים. שותים גם קפה, תה, או מים קרים. חיים פשוטים. כל הכבוד להם. כשרצתי לידם, הם נופפו לי לשלום. אמרתי להם חזרה. הם ממש נחמדים, ומחייכים תמיד, ו....

-אזעקה!-

מעבר לפינה. פניתי, כמובן. איזה גוף. איתות חלש מהגיידאר הגיע למרכז המוח. אולי הוא משלנו? קרצתי לו עין שמאל. מה כבר יכול להיות? אני רץ, ולכיוון השני. הוא לא ירוץ אחרי.

הרוח הכתה על הפנים שלי, ירוק מסביב, והאוויר קר. איינשטיין צדק- הכל יחסי. אם אני רץ בישראל בלילה במהירות 10 קמ"ש, אני באירופה. יש מישהו לפני על הדרך. הם מתחלקים ל-3 סוגים:

1. המניאק, שאומר: "וואלה יופי, אתה גם רץ לי פה. אני מטר לא זז בשבילך. מטר!!!" אותם מקיפים.

2. המתוסבכים, שצועדים הצידה בשמחה, אבל בדיוק לכיוון שאליו אתה תרוץ, ואז שנינו מבזבזים זמן בריקודי עם מצחיקים אחד סביב השני. איתם מאיטים, ונשארים החלטיים.

3. הדרמטיים, שלא משנה שראית אותם מסתכלים עליך כבר 400 מטר לפני כן, הם עדיין יצרחו "אההה!!!" בבהלה כשתעבור על ידם. מהם מתרחקים. ולא רק בריצה.

כמה מכוניות, לעזאזל. נמאס כבר. בכל אחת יושב רק בנאדם אחד. יוצא ש-10 אנשים תופסים מקום של אלף!!! אנחנו צריכים אוטובוסים, והרבה. מובן שזה לא יקרה. לא אם הוא ישאר בשלטון. עברתי ליד שלטי הבחירות, שעליהם התנוססו כרזות הנושאות את פרצופיהם של המושחתים המקומיים שלנו ואלה שמעוניינים להחליף אותם בטענה שהם אלה שיביאו לשינוי, ולהיות מושחתים במקומם כשיתפסו את מקומם, אם יתפסו את מקומם. כרגיל, כל אחד מהם ניסה לשים מועמד צעיר למועצה, וכרגיל  הציע לי אחד המושחתים להיות באחת הרשימות, וכרגיל סירבתי. שילכו לעזאזל, הם והפוליטיקה המקומית לעסקנים שלהם וכל ה....

-אזעקה!-

בלונדיני חמוד כל כך. עם הלברדור שלו, מטייל לו. הגעתי לשכונת הכלבים. וואו כמה שהיישוב הקטן שלי גדל. בונים ובונים ובונים. מלא משפחות חדשות מגיעות. אבל מה? שום תעסוקה, שום פנאי...כלום! רק אנשים ואנשים ואנשים ו...כן, גם כלבים.

ושוב, כמו בכל יום, התחילו לרדוף אחרי. הבולדוג שממשיך איתי עד קצה הרחוב, הפינצ'ר שמחליף אותו בפניה, ואז הבוקסר שחוזר איתי הביתה בעליה. נובחים ונובחים ונובחים, כל פעם מחדש, בעוצמה כזו, כאילו עשיתי להם משהו. יש להם הגיון מוזר כזה- אם הייתי הולך, אני כנראה אדם טוב. אבל אם אני רץ, אני הרשע בהתגלמותו. טיפשים. כך הם מצדיקים את קיומם, ומרגישים טוב עם עצמם. בדרך כלל באזור הזה אני רואה אנשים מהעבר. למשל, כאלה שלמדו איתי ביסודי, והשתנו לבלי היכר.כאלה שלימדתי שיעורים פרטיים פעם, למשל אחד שהיה לי הרבה הרבה כסף בזכותו, כי הוא לא הבין כלום אף פעם. בסוף הסתבר שהוא פשוט לקוי למידה. "מה קורה?" הוא צעק לי. הוא ממש גדל, זה מדהים, וגם...

-אזעקה!-

גם אחיו הגדול גדל. אין דברים כאלה, תאמינו לי. פניתי כדי לחזור לרחוב, וכרגיל הבן של ההוא מתחילת הרחוב שרק הספיק לגדל לו 3 שערות על הפנים ופי עשרה במספר חצ'קונים מיזמז לו איזו אחת. נכנסתי לגינה של הזקן שגר ממול, שאישתו נפטרה לפני שנתיים, ופתחתי את הממטרות. הפה כבר לא היה הדבר היחיד שהיה רטוב להם. מגיע להם! סטרייטים..

שני המבוגרים שהיו כל כך זקנים, שכולם כבר שכחו את שמם, שוב ישבו עם התאילנדי והפיליפינית שלהם על הספסל. כלומר, הפיליפינית והתאילנדי. הם היו על כיסא גלגלים. זה היה מתחלק אצלם לשניים- יום הם זוכרים אותי, יום הם לא. היום לא. רק הזרים החזירו לי שלום וחיוך.

עטלפי הפרי החלו לצאת ממערותיהם ולהגיע ליישובים שלנו, לאכול פירות מאלפי העצים ברחובות שלנו שאנחנו שותלים לנו סתם ככה. בני אדם טיפשים, הם בטח חושבים, לא מודעים ששתלנו את זה ליופי, נהנים מהאוכל שאנחנו מייצרים. מעניין אם גם פרות חושבות אותו הדבר....

הכל שליו ושקט ורוגע, מלבד אערסים שעוברים בנסיעה מדי פעם וכולם נאלצים לשמוע את שירי הדכאון שלהם. חזרתי הביתה, וכלבתי החמודה קפצה עלי בהתרגשות אחרי שלא ראתה אותי כבר 5 שנים. טוב, האמת שלא, אבל ככה היתה מידת ההתלהבות שלה ממני.

נכנסתי הביתה במצב צבירה נוזלי, ונכנסתי להתקלח.

ריצה זה ממש כיף.

רוצו.