ההתחכמות, הציניות, ההתאהבות, ההתבגרות.

אני מסוגלת להרגיש גם בלעדיך, באמת שכן.

אני לא צריכה אותך כדי לא להיות שרויה במצב של תרדמת,

יש לי אופי גם בלעדיך. אתה לא מה שמניע אותי,

לא מה שגורם לי לרצות לקום בבוקר כל יום, לא.

יש לי המון סיבות אחרות, והחיים שלי יהיו טובים גם בלעדיך.

אני לא תלויה בך, אלוהים, אני בכלל לא בן אדם תלותי. אני עצמאית.

עצמאית שלא זקוקה לך.

ואחרי ששיכנעתי אותך בבולשיט הזה, הגיע הזמן לשכנע את עצמי.

זה לא מספיק, זה עוד לא מצויין,

וממש לא הצטיינות יתרה. יש לי הרבה לעבוד.

תאחלו לי בהצלחה?

אני ארד ל47, אהיה מאושרת,

אוכל, אעלה ל50. אשנא את עצמי שנאת מוות.

שוב אוכל, אעלה ל52,

ואז אצום שבוע רק כדי שהכל יתחיל מחדש.

זה לא נגמר, וזה גם לא ייגמר.

זה מעגל כזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

ונחשו מה? אני לא אוהבת את זה.