ההתחכמות, הציניות, ההתאהבות, ההתבגרות.

זה קשה כשאין. כי יש כל כך הרבה שנאגר בפנים,

כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר קטן גורם להר געש פנימי.

ואין על מי לסמוך, ולמי לספר.

אין כזה שלא ישפוט, שיבין, שיגרום לי להרגיש בטוחה.

יש את התרגיל הזה, ששני אנשים עומדים, אחד לפני השני,

והשני צריך ליפול לידיים של הראשון, ככה סתם. לבטוח בו לחלוטין.

אני לא נופלת. פשוט לא כזאת שנופלת.

לא מסוגלת, כנראה שאני לא בנויה ככה, או שלא תפסו אותי יותר מדי פעמים.

ואפשר לחשוב שאני בודדה, ועלובת חיים ולא יודעת מה זה חברות אמת, או הרגשת ביטחון.

מה זה כבר משנה? גם אם היה מישהו שיתפוס אותי,

אני לא מהנופלות.

I could say that I don't care,

but the truth is I'd follow you anywhere.

I've been waiting such a long, long time,

don't you dare change your mind.

אלוהים, אני כל כך צריכה מנוחה מעצמי.

תקופת החגים דופקת לי את התוכנית לרדת במשקל,

יותר מדי ארוחות משפחתיות עם נעיצות עיניים בסגנון 'אנחנו יודעים מה את עושה כדי להיראות ככה' מכל בן אדם במשפחה.

עוד מעט וזה נגמר, ויהיו לי עוד שלושה חודשים לפני שאני אצטרך להכריח את עצמי לאכול פסטה,

כדי שיפסיקו לצעוק על ההורים שלי שיש לי מחשבה מעוותת ושהם לא דואגים לי כמו שצריך.