זה קשה כשאין. כי יש כל כך הרבה שנאגר בפנים,
כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר קטן גורם להר געש פנימי.
ואין על מי לסמוך, ולמי לספר.
אין כזה שלא ישפוט, שיבין, שיגרום לי להרגיש בטוחה.
יש את התרגיל הזה, ששני אנשים עומדים, אחד לפני השני,
והשני צריך ליפול לידיים של הראשון, ככה סתם. לבטוח בו לחלוטין.
אני לא נופלת. פשוט לא כזאת שנופלת.
לא מסוגלת, כנראה שאני לא בנויה ככה, או שלא תפסו אותי יותר מדי פעמים.
ואפשר לחשוב שאני בודדה, ועלובת חיים ולא יודעת מה זה חברות אמת, או הרגשת ביטחון.
מה זה כבר משנה? גם אם היה מישהו שיתפוס אותי,
אני לא מהנופלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
