היא ישבה איתו על הספסל שבגן,
ניסתה לסדר את המחשבות בראש שלה, כדי להכין עצמה לדבר.
אפילו לא שמה לב לזמן שעבר בעודם שותקים.
זה ניראה לה הכי מופרח לעשות,הכי לא הגיוני, בכל אופן העובדה שידעה שמה שבליבה להגיד, לא עומד לפגוע בו, עזר לה.
חושבת ושוב חושבת, למה היא ניכנסה לסיפור הזה?, מה חשבה לעצמה שיהיה?, מה באמת חיפשה להשיג?,
תשובה אמיתית הייתה לה, אומץ להגיד לא היה.
הוא דרש לדעת,בכל זאת, זוהי זכותו המלאה, ובייחוד רצונו, למרות שהפחיד אותה במבטיו, שגרמו לה לשגת.
אבל היא לא שתקה, היא אמרה לעצמה שהיא צריכה להתנהג כמו נערה בוגרת לגילה, ולא לשחק במשחקי ילדים קטנים,
עובדה שהיא יושבת לידו ובכלל מוכנה לדבר, בשבילה זה לא אמור להיות קשה, בייחוד שהיא חפצה בזה.
שירים,מילים ולחנים התגנבו למחשבות שלה, היא כבר מוכנה להגיד ולהוריד מליבה את המועקה ההיא,
באה לדבר,והפלאפון שלה צילצל, כמה מזל רע יש לה חשבה, מנסה להשתיק את הצלצול, היא לא מצליחה, פניה כבר התחילו להתכסות במבוכה אדומה...ככל שניסתה להשתיק אותו, הרעש התעצם.
ואז היא התעוררה מאותו חלום, כאילו סיוט היה, ניסתה להירגע,ניסתה לפנעח מי אותו בחור שישב לידה וקיללה את הפלאפון שצלצל והפריע לה, דווקא באותו רגע, כה חשוב.
זו הדרך היחידה להביע,
מה שבאמת עובר,
עדיף כך,חושבת.
זה מצחיק איך שאנשים אחרים מפרשים שונה את הדברים. ופעם הבאה אצטרך לקחת את זה בחשבון, אף על פי שאני אהבתי את השיחה על עמי ותמי עם מרינה, חירפננו אחת את השניה בכייף שלנו.התוצאות שלה לא מעוררות בי פחד עמוק.
אני יכולה להתנחמם בדבר אחד, בהן.3>
With all my heart
בבלוג זה
בכל הבלוגים
