היום בשמונה בערב התקים הטקס הממלכתי,הגעתי אליו עם השמו"ץ,שלא נכח במלואו.
ובכל 50 הדקות האלה,היו שני דברים שריגשו אותי:
*שאם שכולה קראה קטע שבעלה כתב,הסוף בעיקר ריגש אותי,אפילו עד דמעות,
היא אמרה שצריך לזכור ולפעול למען האלה הנעדרים,גלעד,רגב ואלדד,משום מה,
זה הנחית בי מכה לא קטנה,מן שוק מציאותי,זה הזכיר לי את אותן רגשות שהיו בי כשראיתי
את התוכנית שעשו ביום השנה לחטיפה,בה דיברה קרנית גולדווסר על בעלה,בכיתי,מתוך עצב ואכזבה.
*הדבר השני שריגש אותי היה כאשר שרנו את התיקווה.
בוריס ומרינה דנה ודינקה עמדו סביבי,ושרו בקול רם ביחד עם כולם,זה גרם לי להיות גאה וגם לתחושה
חדשה בה לא משנה מהיכן הגעת,עצם היותך שייך לכאן מייחד אותך,אולי עוד כמה שנים הדעה הזאת תשתנה,אבל בינתיים היא מחזקת אותי.
איזה בושות בסוף הטקס, הפכו את הנחת הזרים לפרסומת סמויה,זר מטעם זה וכאלה,
ממש פרסומת למוסכים,לבנקים,למרכולים.
מה נהיה איתנו?איזה חברה קפיטליסטית שוררת פה? פשוט גועל נפש אחד גדול.
"אך נזכור את כולם את יפי הבלורית והתואר כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח אהבה מקודשת בדם את תשובי בינינו לפרוח."
23,000 אמיצים,בזכותם אני יושבת בתוך הבית הזה,
וכותבת,
תודה לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
