הוא השתמש בכל כך הרבה סופרלטיבים;

מעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי, אף פעם לא אהבתי ככה אף אחת, אני אוהֵב אותך לנצח וכו' וכו' וכו'.

אז הנה הסופרלטיב שלי:

זאת הייתה החוויה הכי צינית שהייתה לי בחיים.

החוויה שהכי רוקנה כל תוכן ומשמעות מהמשפט "אני אוהב אותך" והפכה אותו, עבורי לפחות, ממשפט ערטילאי ומקודש שיש להשתמש בו בדחיל ורעדה בגלל פוטנציאל ההרס והבנייה העצום שלו, לעוד משפט ריקני שאומרים כשרוצים להשיג סקס וריגושים זולים ומהירים.

וזה עצוב לי כל כך.

ולא שזה משנה משהו עכשיו, אבל שלשום בכיתי למטפל שלי איך אני, עם כל המודעות העצמית והניסיון הכואב שלי בעניינים אלה של הנפש, הצלחתי להתאהב מעל הראש בבנאדם שאין לו מילה, או לחילופין, בבנאדם שהמילה שלו לא מחזיקה טיפת מים!

אבל יכול להיות שזו בכלל לא הפואנטה.

כלומר, ברור שהמילה שלו לא מחזיקה מים. מנסה לומר, אולי זו בכלל לא השורה התחתונה.

אולי השורה התחתונה היא שהמילה "אהבה" כשלעצמה חסרת כל משמעות, וכך גם אמירתה.

אנחנו נותנים למילה "אהבה" ולמשפט "אני אוהב/ת אותך" משקל עודף בגלל שטויות שראינו בסרטים הוליוודיים וקראנו בספרי פנטזיה, אבל הנקודה היא שלמעשה ניתן לוותר לחלוטין על המה אומרים ומתי.

כי כשבענייני אהבה עסקינן, הרי מלים תמיד רק מקטינות את הרגש, מכניסות אותו לתוך מסגרת ורבאלית מגבילה ומוגבלת ומזהמות את האמת.

ואת האמת אפשר ועדיף לקלוט גם ללא כל ההפרעות האלה.

לפני כמה פוסטים רשמתי שאין לי מסקנה טובה מכל החוויה הזאת כי פעלתי בה בצורה נהדרת והייתי נאמנה לעצמי לאורך הדרך.

אבל למען האמת, זה לא מדוייק. ויש לי מסקנה.

המסקנה שלי היא שמעתה ואילך הולכת להפחית את השימוש במשפט הזה למינימום, בוודאי שלא אשתמש בו לאחר שבוע(!) היכרות עם מי-שזה-לא-יהיה (אלוהים ישמור, באמת עשיתי את זה?! איזה טמטום), ובוודאי ובוודאי לא אתייחס ברצינות למי שיאמר לי אותו לאחר שבוע, ואדרבא - במקרה כזה אקח זאת כנורה אדומה ענקית ומהבהבת.