בסופו של דבר

המילה "התבודדות" היכתה בי במהלך שיחה עם אורי במסנג'ר. דיברתי איתו סתם ככה בשביל הכיף, ופתאום שמתי לב שהוא הבנאדם הראשון שאני מדברת איתו במסנג'ר כבר איזה חודש. וזה לא שאני לא פותחת את המסנג'ר. הוא פתוח בכל פעם שאני נכנסת למחשב, שזה בערך כל יום לכמה שעות בשעות שכמעט כולם מחוברים. אבל כנראה שאני פשוט רומזת לאנשים בדרכי הנוראית "לא בא לי לדבר איתכם". ואין לי מושג למה בכלל אני מוסרת את המסר הזה... בכל מקרה, במהלך השיחה עם אורי פתאום התחלתי לשפוך לפניו כמה שאני מסכנה וכמה שאין לי דרך לדבר עם אנשים וכמה אני מתבודדת. ואני חושבת שתיארתי את זה ממש במדוייק כשאמרתי שאם נניח הייתי נוסעת היום לחו"ל, אף אחד לא היה שם לב. לאף אחד לא היה אכפת אם פתאום כבר לא הייתי שם...

אני מניחה שזה כבר משהו שטבוע באישיות שלי. משהו שבין השאר מסביר למה לא היה לי עדיין חבר, למה אני נוטה לשתוק לאחרונה ולמה תמיד אני מרגישה שתיקה צורמת כשאני מדברת עם אנשים. כאילו אין לי מה לומר, גם כשיש לי. או שאני לא נלחמת עד הסוף על המקום שלי לומר דברים. בכל מקרה, השבוע הרגשתי את זה מתעצם ומתעצם. איך לפעמים אני יושבת עם אנשים ופשוט לא מדברת. ואז אחרי איזה חמש שניות של שתיקה אני זורקת מילה שפותחת להם מקום לדבר. בסך הכל אני די אוהבת את השקט הזה, אבל אני אף פעם לא בטוחה איך מקבלים אותו. ובנושא של להכיר אנשים וזה, זה גם לא עובד תמיד לטובתי. אני פשוט לא מרגישה נעים לספר על עצמי יותר מדי כי זה תמיד מרגיש כמו שוויצריות לשמה. כאילו אני מספרת כמה מוצלחת וטובה אני. אז במקום זה אני מדברת על אנשים שאני מכירה, או פולטת משפט כגון "אוי, זה מזכיר לי את זה ש...". אז יש אנשים שמתייבשים ויש אנשים מיובשים, ויש אנשים כמוני שפשוט מייבשים את עצמם.

כמה הייתי רוצה בתאכל'ס לומר לכמה אנשים באמת מה שאני מרגישה כלפיהם ומה דעתי עליהם. כמה הייתי רוצה לא לעשות את זה דרך אימיילים או דרך פוסטים בבלוג. כמה הייתי רוצה הוכחה שלאנשים אכפת ואנשים מרגישים קשורים אליי. אבל כנראה שאני לא אומרת את זה נכון לאנשים, כנראה שאני אומרת משהו אחר לגמרי. כנראה שאני אומרת "עזבו אותי בשקט", או "תנו לי משהו לעשות", כי פשוט להרגיש חופשי עם מישהו זה משהו שאני לא בטוחה שאני מסוגלת אליו. לא, זה לא בדיוק להרגיש חופשי, אלא יותר להעז לדבר בחופשיות. לא לחשוב הרבה לפני שאני אומרת משהו, לא לחשוב אם הוא ראוי או לא.

וכל התחושה הזו מועצמת עוד יותר על תקופת השקט שלי לאחרונה. אני פשוט שותקת הרבה משום מה. לא מדברת, לא אומרת. פשוט כי אין לי מה לומר בזמן האחרון. אז אני מקשיבה יותר, ואנשים באמת נהנים יותר. אנשים גם הרבה פחות מרגישים את תקופת השקט הזו ממה שנדמה לי. כאילו, זה לא שאני שותקת ולא עונה לאנשים. אני עונה ואפילו מושכת את השיחה הלאה. אבל אני מרגישה כאילו אני מקשיבה הרבה יותר לאנשים לאחרונה, והרבה פחות משתתפת בשיחות מרובות משתתפים. היום נניח בא אלינו אורח ואימא הצטרפה לארוחה שהכנו ביחד. ואז התחילה שיחה, ואימא שלי התחילה לדבר. והאורח ענה לה. והרגשתי שיש לי מה לומר, אבל פשוט לא הלכתי עם זה עד הסוף. ויותר ישבתי והקשבתי להם. כאילו רציתי באיזשהו מקום לשמר את זה כמו בסרט קולנוע. פשוט להקשיב ולבלוע את הדברים ולשמר אותם כאיזשהו בסיס לסרט.

בנושא הקולנוע באמת, אני מרגישה כאילו אני חייבת ליצור בתחום הזה לאחרונה. פשוט חייבת לנסות קצת. עכשיו אני מתעסקת קצת בעריכה עם הסרט על דרפור. אני קוראת ספרים וכו'. אבל פתאום אני מתחילה לראות סרטים דרך פרשנויות שלא חשבתי עליהן. פתאום אני רואה אלמנטים של עריכה באופן יעיל יותר, אלמנטים של צילום ושל עלילה. בנושא המשחק, אין על מה לדבר. העבודה עם דני פתחה בפניי עולם חדש של משחק. אמנם זה היה רק טקס סיום, אבל אני רואה גם משחק בצורה ביקורתית יותר. ובאופן כללי, אני בינתיים מרגישה במעין תקופת התלמדות עם תחום הקולנוע. וכל מה שאני רוצה זה בתאכל'ס להחזיק מצלמה ביד ולנסות. ואני כמעט מתחילה לחוות את זה דרך המיקום שלי עם אנשים. כאילו אני מצלמת אותם, כמו שכתוב למעלה. ממש כאילו אני מנסה פשוט לצלם אותם ולשמר את זה. אני ממש רואה שיחות דרך עדשת המצלמה. מתרכזות לרגע על הפנים של המדבר כאן, תופסות את המדבר השני עם כל הכתפיים, עוברות לצילום של המדבר השלישי. ותוך כדי אני כמעט ועוקבת אחרי מה שהולך שם, אבל שומרת על השקט שלי ועל ההקשבה.

טוב, אני לא יודעת בעצם בסופו של דבר אם השקט הזה באמת קשור לתחושת ההתבודדות. אני לא יודעת. מצד אחד, מהנה להקשיב יותר לאנשים. אבל כמה ניתוק אנשים מרגישים ממני, זה פשוט מדהים. זה פשוט מדהים אותי לשבת מול המחשב ולבהות במסך, בתוכנת המסנג'ר, בפייסבוק, ולראות שאפילו אדם אחד לא ממש מדבר איתי דרך שם. שאפילו אדם אחד לא יחווה גילוי של אהבה או חיבה כלפיי. ההתבודדות שלי יצרה מסך ביני לבין החברה כך שהפכתי לבלתי נאהבת בעליל. אין פלא שאני מדברת כל הזמן על בחורים שאני חושבת שהתאהבתי בהם, אין פלא שאני חושבת על אהבה. הרי זה הדבר היחיד שאני לא מצליחה להשיג כמו שצריך, ולא מצליחה ליצור מעבר דרך המסך עם החברה. מילים עוברות, באמת שעוברות. אבל מסרים אחרים, אני לא מצליחה להעביר. מתחת למילים אני לא מצליחה לומר כנראה שום דבר אחר.