http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778לפעמים פשוט חייבים לומר את הדברים.heCopyright 2026 yaluden. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=12750071<div align="right" dir="rtl">אני מלאה בלבולים, פנטזיות, היפוטזות ותחושת סותרות. בלבולים- ממני וממנו, פנטזיות- שלי עליו, היפוטזות- מה אם הוא... ותחושות סותרות- איך זה יכול להיות שאני עדיין מרגישה מאוהבת בו אם הוא אמר שזה נגמר. שום מה זה מזכיר לי את הסרט 'וכל הג'אז הזה' ששם מדובר דווקא על מוות כתהליך שהעיכול שלו מתרחש בחמישה חלקים: כעס, הכחשה, משא ומתן, דיכאון וקבלה. אם אפשר להשליך מזה באיזשהו מקום על המצב שלי כרגע איתו, המצב הוא פחות או יותר הדחקה. או ייאוש. אני לא בטוחה. וואלה- קשה לי לקבל את זה שהוא אומר שהוא לא אוהב אותי, קשה לי לקבל את זה שהוא לא מאוהב. אז אני בונה לעצמי איזה עולם של פנטזיות- למקרה שהוא יחזור, למקרה שבכל זאת יהיה משהו, שאולי יבוא לו פתאום או שהוא יבין שהוא כן היה מאוהב ולא התנהג 'כאילו'. ואז שיגיע כמובן החלק הבעייתי ביותר- שהוא יבחר בזה, ושהוא ירצה לחזור ויגיד את זה. אבל הכל זה פנטזיות- שכולן מקורן באותה הדחקה של התהליך. מצד שני יכול להיות שזה לחלוטין ייאוש- כי נורא ברור לי כבר שזה מאחוריו, ושאין סיכוי כבר שהוא יראה אותי באור רומנטי. בכל פעם אני מחכה איזה שלושה ארבעה ימים בכיליון עיניים לשיחה</div>Sat, 17 Sep 2011 02:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=12750071http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=12750071http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=12736690<div align="right" dir="rtl">אף אחד לא קרא אותה נכון. גם אף אחד לא יכול היה למצוא רמזים למה שהיא מרגישה, אפילו שלא ניסתה להסתיר את זה. היא לא התלבשה באופן יוצא דופן- עדיין אותם ג'ינסים ואותן חולצות קצרות שמבליטות לה את החזה. היא גם המשיכה לחייך אל העולם, בתקווה שלבסוף החיוך והאור שלו גם יחלחלו פנימה. היא אמנם ירדה קצת במשקל- אבל במילא היא כבר המון זמן תכננה לעשות זאת, והיא גם הלכה הרבה לחדר הכושר בשביל זה. היה ברור שמשהו יושב עליה, שהיא מדוכדכת, אבל המזור היחיד לכאב שלה היה בדיוק הגורם הראשי אליו. וזה לא שהיא עשתה פחות- אולי אפילו הפוך, היא ניסתה לעשות יותר. פעם היא עברה הרצאה על פסיכולוגיה של מצבי לחץ, ובמהלכה למדה שכאשר המוח נכנס למצב של היסטריה צריך לדבר לעצמך, ולתת לעצמך הוראות. היא הרגישה שהתקופה שהיא עוברת עכשיו מכניסה אותה להיסטריה לא פחותה מאשר ללכת על גשר רעוע שמיוצב רק עם חבל. וכמו שתוך כדי הליכה עליו היא תמיד אמרה בקול 'ימין, נשימה, שמאל, נשיפה', היא ניסתה לעשות אותו הדבר עכשיו.כשחברים שאלו אותה מה יש לה, היא סיפרה להם באמת ובכנות אבל הם לא היו מאמינים. אולי בגלל שהיא נהגה תמיד לספר על רגשותיה ביתר תיאט</div>Fri, 09 Sep 2011 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=12736690http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=12736690http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11161095<div align="right" dir="rtl">כל המעטים שצפו בקברט, מכירים ודאי את השיר הזה של לייזה מינלי.- http://www.youtube.com/watch?v=E3rkLRJ0m0k ולמי שלא מכיר, הרי הזדמנות להכיר שיר נפלא ממיוזיקל נפלא אפילו יותר. בכל מקרה, התחושה הזו לאחרונה ממש מציפה אותי. השיר הזה כל כך מתחבר נכון למה שאני מרגישה. זאת באמת הפעם הראשונה שאני מרגישה את התשוקה הזו באופן כל כך חזק, באופן כל כך ישיר. בכל פעם שאני רואה אותו, פשוט קשה להתמודד עם התחושה הזו, לא לקפוץ עליו בחיבוקים ונשיקות, לא להחזיק לו את היד, לא ללטף לו את הבטן. כנראה שזה באמת מעבר לזה, הרבה מעבר להתאהבות קלה של הגוף. רק לשמוע אותו, לשמוע את הקול שלו, לדמיין אותו, לחלום עליו. זה כל כך נעים. בכל רמח איבריי אני מרגישה את ההתאהבות הזו. גם מבחינת הראש שרוצה לשמוע אותו, לדבר איתו, להקשיב לו. וגם מבחינת הגוף, שרוצה לגעת, להכיר. והעובדה שאין שיתוף פעולה מהצד השני, פשוט לא מפריעה בכלל. היא לא מעניינת אותי. זה פשוט כל כך ממלא אותי שיש מושא לאהבה הזו, שהאהבה הזו בתוכי כבר לא אבודה. אני באמת לא יודעת לאן זה יתפתח, אם בכלל. אבל בינתיים זה טוב.</div>Sun, 16 Aug 2009 15:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11161095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=11161095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11071219<div align="right" dir="rtl">הפוסט הזה, כמו הרבה מהפוסטים בבלוג הזה, כל כך הולך להישמע עכשיו כמו פוסט התבכיינות של ילדה בגיל שש בגן. כמו של כל הילדות האלה שאומרות שאין להן חברים והולכות כל חמש דקות לבכות בצד. אז זהו, זה פשוט מה שזה. אלוהים, כמה שאני חסרת היכולת להכיר חברים. חסרת היכולת להמציא חברים דמיוניים. חסרת היכולת להיקשר למישהו. וזה לא עוזר לצאת עם אנשים העירה, זה לא עוזר לדבר עם אנשים, זה לא עוזר לבהות במסך שעות ולקוות שמישהו ירשום משהו. כל זה הדברים האלה מוכיחים רק שאני חסרת חיים באופן מדהים. פשוט חסרת חיים וכל כך בודדה עד שאין אפילו אדם אחד שיכול לדבר איתי. יואו, אין לי כוח כבר לעצמי. ברוך השם, אני נוסעת לגרמניה מחר. אולי זאת תהיה הזדמנות טובה לברוח מעצמי. אולי. כנראה שלא. כנראה שעד שמישהו בכלל יראה את הפוסט הזה ויבין עד כמה אני מרגישה חרא, ומתוך תחושה טהורה של רחמים יגיב פה, אני כבר אהיה במטוס רחוק מכאן ומהרחמים האלה. זה כל כך מזויע להיות אני. בצורה פשוט מדהימה. מזויע ברמה שלא קשה לתהות למה אני לא מצליחה ליצור קשר עם בן, או ליצור קשר עם ידידה עד שתהפוך לחברה, או למה אני מרגישה כל כך חרא. היום פתחתי את</div>Fri, 17 Jul 2009 23:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11071219http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=11071219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11032288<div align="right" dir="rtl">המילה "התבודדות" היכתה בי במהלך שיחה עם אורי במסנג'ר. דיברתי איתו סתם ככה בשביל הכיף, ופתאום שמתי לב שהוא הבנאדם הראשון שאני מדברת איתו במסנג'ר כבר איזה חודש. וזה לא שאני לא פותחת את המסנג'ר. הוא פתוח בכל פעם שאני נכנסת למחשב, שזה בערך כל יום לכמה שעות בשעות שכמעט כולם מחוברים. אבל כנראה שאני פשוט רומזת לאנשים בדרכי הנוראית "לא בא לי לדבר איתכם". ואין לי מושג למה בכלל אני מוסרת את המסר הזה... בכל מקרה, במהלך השיחה עם אורי פתאום התחלתי לשפוך לפניו כמה שאני מסכנה וכמה שאין לי דרך לדבר עם אנשים וכמה אני מתבודדת. ואני חושבת שתיארתי את זה ממש במדוייק כשאמרתי שאם נניח הייתי נוסעת היום לחו"ל, אף אחד לא היה שם לב. לאף אחד לא היה אכפת אם פתאום כבר לא הייתי שם... אני מניחה שזה כבר משהו שטבוע באישיות שלי. משהו שבין השאר מסבירלמה לא היה לי עדיין חבר, למה אני נוטה לשתוק לאחרונה ולמה תמיד אני מרגישה שתיקה צורמת כשאני מדברת עם אנשים. כאילו אין לי מה לומר, גם כשיש לי. או שאני לא נלחמת עד הסוף על המקום שלי לומר דברים. בכל מקרה, השבוע הרגשתי את זה מתעצם ומתעצם. איך לפעמים אני יושבת עם אנשים ופשוט לא מ</div>Sun, 05 Jul 2009 21:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11032288http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=11032288http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11004820<div align="right" dir="rtl">צעקתי לך להפסיק לזוז. להפסיק לנוע. החלטתי שתהיה במקום מוגדר. אז, בתוך המרחב האינסופי של האדמה מתחת לרגלינו, העמדתי אותך. כפי שרציתי. אתה עמדת ברגליים פסוקות למחצה, ברכיים כפופות למחצה, הידיים ספק שלובות ספק לא. כאילו חיפשת את המקומות היחידים שעוד מותר לך להיות חופשי בהם ולנוע בהם כרצונך לפני שאקבע לך גם אותם. רק פניך הביעו את מה שרציתי. פניך התאימו בדיוק לתמונה שראיתי בראשי. הם הופנו אליי במלואם, ושתי עיניך פגשו ישירות בעיניי. שתי עיניים ירוקות-כחולות, שרק האור יכול לקבוע את צבען האמיתי. השמש ניצבה בזווית המתאימה לראשך כך שרק אפך יצר צל קצר, ועינייך היו פתוחות וגלויות כלפיי. שפתיך היו פתוחות מעט, אבל לא במטרה לדבר. כנראה רק במטרה להקשיב בצורה עמוקה יותר. הבטתי שוב בפניך וקבעתי את צורתם בראשי. במילה אחת קראתי לרוח שתפרע את שיערך מעט. שיערך השחור המתולתל והמקורזל התנופף מעט ברוח, ותלתל אחד שלך גלש במורד השיער והגיע עד למצחך. זו הייתה התבנית שרציתי בראשי, התבנית היפה ביותר שלך. כמו בצילום חרטתי את התבנית הזו בדמיוני. כעת, החלטתי לגשת אל התמונה ולבדוק את הממשות שלה. התקרבתי אליך עד שהפרידו</div>Sat, 27 Jun 2009 14:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=11004820http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=11004820http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10989960<div align="right" dir="rtl">אנגלית- 100. 4 חיסורים מתחילת השנה. הבעה- 96. כתיבתך מוכיחה הבנה וראייה חדה. היסטוריה- 95. גילית הבנה והעמקה בניתוח תהליכים היסטוריים. אוי, כמה שהמורה שנאהאותי. אבל באיזשהו שלב היא פתאום העריכה אותי ושינתה גישה. הזוי... 6 חיסורים על כל פנים. אני יודעת שהיו יותר, אבל כנראה שהיא התחשבה... חינוך גופני- 84, כרגיל. ספרות- 100 עבודתך הייתה רצופה ותוצאותיה מרשימות. ומה שמרשים עוד יותר זה שהמורה הזו אף פעם לא נותנת מאיות! 7 חיסורים. ערבית 5- 100. המקצוע המפחיד של המאה. 2 חיסורים. פיסיקה 5- 95. אין על תלדן! אפילו הציטותלדן מספר מחזור מגניב בטירוף. 30 חיסורים, מתוכם 11 מוצדקים. וכמובן שזו שטות כי כל חיסור היה מוצדק כי באמצע השנה תל דן אמר לי שאין צורך שאני אבוא לשיעורים בגלל ה-100 העגול והיפה שלי בקרינה וחומר. תנ"ך- 100. חמודה זאתי, מחנכת מקסימה. אני מעריכה אותה יותר ויותר מדקה לדקה כבנאדם וכמחנכת. חיסור 1. ילודן, כל הכבוד לך על תרומתך לכיתה ולשכבה שבאה לידי ביטוי בטיולים, בפעילויות שונות והרבה מאוד בהכנת ספר מחזור וטקס סיום. כל אלה בנוסף ללימודייך המסועפים בתחומים רבים ובהם מוסיקה, קו</div>Mon, 22 Jun 2009 21:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10989960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=10989960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10969534<div align="right" dir="rtl">סיור בבלוגים של אנשים שפעם הייתי מיודדת איתם הראה לי שני דברים. א- התרחקנו מאוד. ב- אלו שלא עדכנו, כמו חיים עדיין את אותו רגע. זה פשוט כל כך יפה. זה ממש מרשים שאפשר לקבע את עצמך ברגע מסויים בעזרת כתיבה ביומן. גם כשאני עוברת על קטעים שאני כתבתי, אני כאילו חיה אותם מחדש בתנאים ההם. הרגע הזה הוא קבוע ולנצח. זה מוצלח יותר אפילו מקולנוע או תיאטרון, או כל שחזור אפשרי שהוא של מציאות, כי זה כל כך אמיתי, חי ונושם. הרגע ההוא ממוסגר בתוך המסך של המחשב, ופשוט נשאר. זה כמעט ההתגשמות של החלומות שלי, פשוט להישאר שם ולהיקבע בתוך מסגרת מסויימת לנצח. אז נכון שהדבר הראשון קצת מעיק, לראות פתאום איך אתה בנאדם שונה לגמרי ומעגל האנשים שלך השתנה, אבל גם כל כך יפה לראות את השינוי הזה. זה ממש שינוי מעורר הערצה- אדם יכול להקפיא רגעים שונים מחייו ועדיין ליצור רצף ביניהם ועוד מעבר לרצף ליצור הדרגתיות. אני אפילו לא יודעת למה, אבל פתאום זה נראה לי כל כך יפה שזהות היא דבר מצד אחד כל כך דינמי ומצד שני כל כך קבוע. פתאום נראה לי כל כך מעניין לשחק עם הזהות הזו, להבנות אותה בצורות חדשות בעולם הזה... אני מניחה שטקס הסיום</div>Tue, 16 Jun 2009 23:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10969534http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=10969534http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10941825<div align="right" dir="rtl">פשוט קלטתי שכבר אין לי יותר שומדבר כלפיו. פתאום, כשניסיתי לשחק בזה קצת בשיחה איתו, פתאום זה נעלם. ראיתי את זה פשוט מתפוגג באוויר. הקסם נעלם שם ברקע. כל כך יותר קל עכשיו... היום מישהו אמר לי שיש בי משהו שגורם לאנשים להימאס ממני. זה ממש... לא יודעת. זה מעסיק אותי כבר כל היום. צלצלתי לחברים הכי טובים שלי היום אחד אחד, ואפילו נפגשנו ויצאנו לשתות קצת. כפרע עליהם. בכל מקרה, אין לי כוח לזה. אפילו לכתוב על זה אין לי כוח יותר. החברים שלי אמרו לי כנראה דבר נכון. ברור שיאהבו אותי יותר, ואני לא אימאס במהירות על אנשים, אם אני אהיה ותרנית ונעימה. טוב, אבל זה פשוט לא אני. אני יכולה להתנהג ככה, ואני מנסה. אבל יש לי גבולות ואני חותרת כיד להשיג מטרות, וככה פשוט צריך לקבל אותי. ולמי שקשה, שיבושם לו... יש לי פתאום תחושת השתחררות כל כך גדולה מהכל. מהלחץ של הקראש הקצר ההוא, מהלחץ של ההפקה, מהלחץ של הניסיון לספק את כולם ואת צרכיהם. פשוט אני במצב שבו ברור שיש לי את הזכות לומר "יש לך בעיות, תחרבן קוביות". זה נוח... זה אפילו לא ממקום של לשים פס על אנשים. זה כבר נמצא במקום כל כך נעים יותר. זה כבר ממקום</div>Tue, 09 Jun 2009 02:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10941825http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=10941825http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10898934<div align="right" dir="rtl">אני מניחה שהחלק הכי חשוב בלהפיק משהו זה להיות ביצ'ית אמיתית שלא אכפת לה ממה שאומרים עליה. אני מניחה שזה לקחת תפקיד בלתי אפשרי על עצמך, לשנוא את כל העולם שהוא מקשה עלייך ככה, ותוך כדי לנסות לספק את כולם. לנסות לתת לשחקנים שלא יכולים להגיע את האופציה להישאר בהצגה למרות זאת, לנסות לסדר עם המורים את הטקסט שלהם כדי שהם לא ייעלבו, לנסות להיות בכל החזרות, לנסות לעשות מה שדני הבמאי אומר, לעבוד עם המוסיקאים, הרקדנים והתפאורה ולדאוג שהם באמת עובדים, לקבוע עם התלבושות, להכין רשימת קיואים, ובקיצור להכין כל מה שאין סיכוי שיהיה מוכן בלעדיי. הבנתי את זה כשנכנסתי לתפקיד. באמת שהבנתי. הבנתי גם שאני הולכת לנג'ס לאנשים ולהיות קרצייה כמו שרק אני יודעת לעשות. הבעיה היא שהנחתי שהם יבינו מאיפה זה מגיע, ושהם יבינו למה אני עושה את זה ולכן ינהגו איתי בעדינות. מילא לקבל מלאה את התגובות הכועסות על זה שהחזרות נקבעות בלעדיה, מילא לשמוע תלמידים כועסים שמטילים עליהם משהו לעשות, או שתלמידים כועסים שדני עושה את הכל, מילא לשמוע את השקרים של השחקנים שפשוט אין להם כוח לבוא לחזרה אז הם מודיעים בדקה התשעים שלא בא להם לבוא.</div>Thu, 28 May 2009 01:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (yaluden)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54778&blogcode=10898934http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54778&blog=10898934