סיור בבלוגים של אנשים שפעם הייתי מיודדת איתם הראה לי שני דברים. א- התרחקנו מאוד. ב- אלו שלא עדכנו, כמו חיים עדיין את אותו רגע.
זה פשוט כל כך יפה. זה ממש מרשים שאפשר לקבע את עצמך ברגע מסויים בעזרת כתיבה ביומן. גם כשאני עוברת על קטעים שאני כתבתי, אני כאילו חיה אותם מחדש בתנאים ההם. הרגע הזה הוא קבוע ולנצח. זה מוצלח יותר אפילו מקולנוע או תיאטרון, או כל שחזור אפשרי שהוא של מציאות, כי זה כל כך אמיתי, חי ונושם. הרגע ההוא ממוסגר בתוך המסך של המחשב, ופשוט נשאר. זה כמעט ההתגשמות של החלומות שלי, פשוט להישאר שם ולהיקבע בתוך מסגרת מסויימת לנצח. אז נכון שהדבר הראשון קצת מעיק, לראות פתאום איך אתה בנאדם שונה לגמרי ומעגל האנשים שלך השתנה, אבל גם כל כך יפה לראות את השינוי הזה. זה ממש שינוי מעורר הערצה- אדם יכול להקפיא רגעים שונים מחייו ועדיין ליצור רצף ביניהם ועוד מעבר לרצף ליצור הדרגתיות. אני אפילו לא יודעת למה, אבל פתאום זה נראה לי כל כך יפה שזהות היא דבר מצד אחד כל כך דינמי ומצד שני כל כך קבוע. פתאום נראה לי כל כך מעניין לשחק עם הזהות הזו, להבנות אותה בצורות חדשות בעולם הזה... אני מניחה שטקס הסיום פשוט גורם לי לראות את העולם ולרצות לצאת אליו. כאילו, לא בדיוק לצאת אליו, אבל לנסות לשחק איתו, לנסות לגלות אותו ולקרוא בו דברים חדשים.
היום באתמ ישבתי ועשיתי רשימה של דברים שאני אעשה בחופש. אז בין השאר אני אחזור ללימודי הלטינית, ואתחיל לימודי קולנוע. יש לי עבודה להגיש לאוניברסיטה על "דבר אליה", ואני רוצה לסיים אותה עד עוד חודש. אני רוצה לעבוד קצת עם מנדי וערן בקשר לפרוייקט שלהם על דרפור, לנסות לעזור קצת במה שאפשר ואולי אפילו להתעסק שוב בעריכת סרטים בסיסית. והבטחתי גם ללוי שאני אלמד מתמטיקה דיסקרטית, ואסיים לפחות את כל הדפים לבד. ואז אחרי זה אולי אחזור על החומר כדי לדעת אותו יותר טוב ואולי אפילו לגשת לבחינה באוניברסיטה. וחוצמזה כמובן אני אצטרך לשמור קצת על כושר באצבעות. כבר כמעט חודש שלא התאמנתי בקביעות בפסנתר, אבל אני מתכוונת לשמור על זה בקיץ. בתחילתו לפחות. ומה חוץ מזה לקיץ? משלחת לגרמניה, ואולי גם עבודה במכון ויצמן אחרי זה. ואם לא זה, אז צריך למצוא גם משהו שאני ארוויח טיפה. אולי ארוויח מספיק כדי לקנות מצלמת וידאו ולהתחיל לעבוד על וידאו כמו שצריך. ואם לא זה, יש עדיין כמה צילומי סטילז לערוך וכמה רעיונות לא מוגשמים בתחום הזה... לכו תדעו, הקיץ מספיק ארוך והגיוס בינתיים צפוי רק לספטמבר.
זה מוזר כמה שאני לא אוהבת את הקיץ, העונה עצמה, וכמה שאני נהנית בזמן האחרון. זה מרגיש כמעט כמו סתירה פנימית. אני שונאת את מזג האוויר של הקיץ, ובכל זאת לאחרונה יש לי הרגשה מרוממת ואקטיביסטית כזו. אני חייבת ליצור, חייבת לעבוד על דברים, חייבת לדבר עם אנשים. וכשזה לא קורה, עדיין יש מספיק מה לעשות, מספיק סרטים לראות, מספיק בגרויות להתכונן אליהן, מספיק אנשים לשחק איתם פריסבי... אני חושבת שחלק מהעניין הוא שאני לא סגורה על קטעים עם בחורים לאחרונה. כמו תמיד, האהבה היא משהו שמחזיק אותי כאן. ואפילו אם זו לא אהבה כלפי גבר מסויים, אני מצליחה לפזר אותה ולנתב את הכוחות שהיא מעניקה לי לכיוונים שונים. התמלאתי בתחושה הזו בטקס הסיום, כשאמא שלי אמרה לי שעבדתי ממש כמו אבא שלי. עמדתי לבכות באותו רגע מרוב התרגשות, אבל נמלאתי כל כך הרבה גאווה ואהבה לאמא. והאהבה הזו חלחלה שם עמוק ונגעה שוב בנקודות מסויימות כלפי גברים מסויימים. אבל זה עדיין לא סגור, וסביר להניח שלא יהיה בזמן הקרוב. אני עוד צריכה לחכות קצת עד שאני אבין מה הרגשות האלה אומרים ועד כמה הם באמת מופנים ספציפית.
ולסיכום, צפוי חופש מהנה וסוער. אני מקווה שאספיק לפחות חצי ממה שתכננתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
