פשוט קלטתי שכבר אין לי יותר שומדבר כלפיו. פתאום, כשניסיתי לשחק בזה קצת בשיחה איתו, פתאום זה נעלם. ראיתי את זה פשוט מתפוגג באוויר. הקסם נעלם שם ברקע. כל כך יותר קל עכשיו...
היום מישהו אמר לי שיש בי משהו שגורם לאנשים להימאס ממני. זה ממש... לא יודעת. זה מעסיק אותי כבר כל היום. צלצלתי לחברים הכי טובים שלי היום אחד אחד, ואפילו נפגשנו ויצאנו לשתות קצת. כפרע עליהם. בכל מקרה, אין לי כוח לזה. אפילו לכתוב על זה אין לי כוח יותר. החברים שלי אמרו לי כנראה דבר נכון. ברור שיאהבו אותי יותר, ואני לא אימאס במהירות על אנשים, אם אני אהיה ותרנית ונעימה. טוב, אבל זה פשוט לא אני. אני יכולה להתנהג ככה, ואני מנסה. אבל יש לי גבולות ואני חותרת כיד להשיג מטרות, וככה פשוט צריך לקבל אותי. ולמי שקשה, שיבושם לו...
יש לי פתאום תחושת השתחררות כל כך גדולה מהכל. מהלחץ של הקראש הקצר ההוא, מהלחץ של ההפקה, מהלחץ של הניסיון לספק את כולם ואת צרכיהם. פשוט אני במצב שבו ברור שיש לי את הזכות לומר "יש לך בעיות, תחרבן קוביות". זה נוח... זה אפילו לא ממקום של לשים פס על אנשים. זה כבר נמצא במקום כל כך נעים יותר. זה כבר ממקום שבו מה שאכפת לי ממנו זה כבר באמת רק הרמה של הדברים שאני עושה, הרמה שלהם. וכשעוסקים באמנות, כנראה שזאת המחשבה הקצת יותר מדוייקת שצריכה להיות. אז נכון שטקס הסיום הוא לא בדיוק אמנות, אבל חלק מהעניין בלהרים את הרמה זה לעשות בזה דברים שקרובים ככל הניתן לאמנות. והתפקיד שלי כמפיקה הוא כנראה לתת את הסביבה לדברים האלה, כדי שהם יקרו. וזה מה שמניע אותי כרגע. אז לא אכפת לי שאומרים לי שאני נמאסת, ולא אכפת לי שנגמר הקראש, ולא אכפת לי שאף אחד לא מרוצה, כי אני מרוצה. ואני חותרת למטרות של הטקס כדי להיות מרוצה. כל כך נוח לחשוב ככה. זה אפילו לא להתנתק מהתחשבות בבני אדם, זה פשוט לשים דברים בפרופורציה הראויה להם.
כנראה שמשקה בעיר עם חברים, באמת עוזר בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
