חכמובלוג

ישבה מולי דמות מכווצת של אדם שהיה גדול, שאת שפמו תחמו הקמטים משני צידי הלחיים

ושערו התנפנף והבלורית נמצאה במאבק קיומי מתמיד.

הוא דיבר איתי על פוליטיקה עייפה, על חרדים מאמינים ועל צער מתמיד של חברי הפלמ"ח שלא יחזרו.

אבל משהו מיוחד קרה, כשליוויתי אותו חזרה למכוניתו. 

ברגע שנשען על המעקה בגרם המדרגות והתחיל לעלות לכיוון, נאנח לרגע ופנה אליי:

"תראה אותי.

בנפש שלי אני עוד בן 16, אני צעיר ונמרץ. אבל הגוף הזה, הגוף הזה.

אני זוכר כי פעם, ועוד הערגה הזו קיימת בי, טיפסתי על החרמון הסורי. 

זה היה יום קיץ חם ועוד נותרה כיפת שלג על מעלה ההר. וכל זה,

ללא ציוד.

ועכשיו? עכשיו תראה אותי. זה מזכיר לי דבר שסיקרתי כאשר הייתי כתב שטח.

הייתי בהלוויה בכפר ערבי, לילד צעיר שנהרג מאשר צה"לית.

ראש הכפר הגיע לספוד. הוא אמר:

אנו נצלח נהרות ואגמים

נאחה לבבות שבורים

ונטפס על הרים וגבעות.

אבל המוות? 

כוס אומו המוות."

רגע לפני שפתח את דלת מכוניתו ונסע לשלום,

הוא אמר לי שלא יהיו לי חיים קלים - 

"אני מקווה שתלמד איך לשוט ולנווט בין הסתירות,

יום יבוא ותדע להתמודד עם האדונים שלך."

החזקתי את ידו.

חייכתי אליו בזמן שהוא קירב את מצית הקליפר הזולה למקטרת שלו וציינתי כי הוא השראה לכל המעשנים באשר הם.