החיים כפי שהם

אנשים חדשים שפוגשים אותי לראשונה לרוב חושבים שאני מאוד תמימה, כי אני אוהבת לראות אותם ישר בתור אנשים כנים.

לא חסרה לי ההבנה שיש אנשים בעולם שמשקרים, ויש יותר אנשים שייקחו את מה שאני אומר להם ויעוותו הכל לפי צרכם, או לא ישמרו על סודיות ויפיצו לכל עבר דברים אינטימיים שאני בוחרת לשתף.

עברו כמה שנים טובות מאז שהתחלתי להבין שהרבה פעמים אנשים שיכולים לפגוע- יעשו זאת, ושלסמוך על מישהו זה מסע ייסורים מתמשך כי תמיד יש בגידות ותככים לאורכו, ואני כבר לא תועה כמו פעם (למרות שאני לא יכולה להגיד שאני טועה הרבה פחות, לפחות בתחום אחד אני רושמת סמי-הצלחה).

אני אמנם לא קוראת כמו מקצוענית את הסימנים, אבל אם מישהו לא מעוניין- אני יודעת. ואם מישהו מנסה להתחמק- אני יודעת. ואם אני כבר "אחד מהחבר'ה", אין שום סיכוי בעולם שיתפתח משהו מעבר לזה. אני יודעת, ולא צריך להתייחס אליי אחרת כי אני לא מפגינה 'הבנה עמוקה'. אני לא מדחיקה, ולא מקווה ולא שום דבר קרוב לזה, אני פשוט בוחרת להתעלם מאיך שאני מרגישה ומתנהלת כרגיל, כמו "אחד מהחבר'ה".

אם יש בי תכונות שאני לא יכולה לשנות? בוודאי! אני תמיד אוהב לגעת ולחבק אנשים, אני אוהבת מגע, ומי שמכיר אותי שנים ארוכות יותר יודע שפעם המצב היה חמור הרבה יותר. ואם אני נמצאת בסביבת חברים שאני מרגישה בנוח איתם, אני לא אחשוש להמרח על איזו ספה עם עוד 3 אנשים ולראות סרט, או לישון עם מישהו מהם באותה מיטה, או להחליף בגדים לידם, או להיות איתם בקטע לא מחייב. כי אני כבר לא נקשרת רגשית לכל דבר קטן, ואני כבר למדתי על בשרי שאני ואנשים אחרים לרוב לא נבוא באותם ציפיות, אז כדי שאני אהנה ויהיה לי טוב אני מנמיכה את שלי למידה מספקת.

איבדתי את סינדרום ההמתנה, כי אין טעם לחכות למה שלא יבוא, או שיבוא בזמן שלי זה כבר לא יהיה נכון ומתאים. דברים ששואבים אותי לעבר ולדברים שאני לא אוהבת בעצמי נזרקים הצידה ואני כבר לא עצובה כמו פעם. להיפך, אני מקיפה את עצמי בדברים שטובים לי (מה שזמין, לפעמים זה קצת קשה יותר כשאנשים מסויימים רחוקים), לא מעבדת כל מחשבה 25 פעמים בראש לפני שאני מדברת, לא מפחדת להיות כנה עם אנשים סביבי כי הם עלולים לפרש אותי לא נכון. שיחשבו מה שיחשבו ודי, זו לא בעיה שלי אם הם כועסים כשאני מנסה להיות הגונה.

לא מרגישה רגשות אשם על כל דבר. לא רואה יותר כישלון בכל פעולה שאני שואפת לעשות. הדימוי העצמי הנמוך הפך להיות יותר ריאלי, הצבת עובדות ולא "אני חושבת שאני כך וכך". אני לא מתביישת לשאול לדעתם של אנשים, ולא מתביישת לקבל או לא לקבל אותה עם טיעון הגיוני. כבר לא מסתכלת על עצמי בתור ילדה קטנה, כי השלב הזה נגמר אם אני רוצה שאנשים אחרים לא יסתכלו עליי ככה וישפטו אותי באופן הזה. אני עדיין חברה טובה שתעשה המון בשביל האנשים שהיא אוהבת, אני עדיין משקיעה המון במטלות שלי ומשתדלת למצות את הטוב ביותר מעצמי. פחות לחוצה, פחות מתגעגעת.

יאוש. פריקה, טעינה, פריקה, תרמוכימיה.

זה מדהים עד כמה שתחושה של זמן משתנה בהתאם למצב הנפשי. ברוגע, שלושה חודשים הם ממש מעט זמן, תקופה שלא נחשבת. כשהנפש קורסת, שלוש שניות הן נצח מייסר שאוכל את הנפש.

והשעות לא עוברות, וכל רגע הוא עוד רגע להיות לבד ולחשוב, וזה הדבר האחרון שצריכים כי הכל עולה כמו קיא בגרון שמביא תחושה חמצמצה. הייתה שם איזו הזדהות, אבל לא יכולתי לעשות כלום. לפעמים צריך להתבשל במיצים העצמיים בשבל שהניחוח יהיה מתוק, גם אם התהליך לא נעים התוצאות טובות.

לפעמים הייתי רוצה לכתוב שמות בבלוג הזה, גם כשרע לי.

אין הוגנות בכך שאני מתגעגעת לאנשים כפי שאני מתגעגעת אליהם. בטח לא כשאני מרצה לאחרים על לא להתגעגע אל זכרונות.

אני אוהבת שמשאירים לי הודעות קוליות בטלפון. יש משהו נורא מרגש בלהתקשר לתא הקולי בציפיה לשמוע את המסר הנכסף.

הדבר שאני הכי מפחדת ממנו בכל העניין של הגיוס הוא שהזמן לא יהיה יותר שלי, ומכאן משתמע שלא אוכל להתרווח על שיחות טלפון יומיות או ביקורים שכבר נעשו עניין שבועי.

אין לי מקום בתיק בשביל לקחת את הסריגה שלי לטיול השנתי.

אני נוסעת לחמישה ימים ויודעת שבשלב כלשהו אני אבקש להשאר הכי לבד בעולם. כמה טוב שהמסלול בנגב.

שבוע טוב, נדבר בהזדמנות.

יאוש. חוזרת לביה"ס.