http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534Kiss me. I'm contagiousheCopyright 2026 יאוש. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534http://f.nanafiles.co.il/upload/42005/IsraBlog/54534/misc/2057982.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13997074<div align="right" dir="rtl">אני לא זוכרת למה החלטנו לצאת החוצה ביום כזה חם, ועוד לאיזור הים כדי שנמות מזיעה. אתה תופס לי את היד בצורה המוזרה הזו שהן יוצרות בגלל הפרשי הגבהים שלנו ולוחץ אותה חזק, אני מרגישה אותך נוטף זיעה ובוהה לעבר הים כאילו משם תבוא הגאולה. אתה זורק איזו בדיחה ואני נקרעת מצחוק בלי להבין ממש למה התכוונת, אבל הטון שלך היה כזה של בחור מתוסכל מהלהט בחוץ. אנחנו מגיעים לאיזור שבו הרצפה מבטון ובתוכה יש חורים שמהם עולים זרנוקים של מים. אני רואה את הניצוץ המרושע בעיניים שלך ולא מספיקה להגיב לפני שאתה גורר אותי פנימה, משחק כמו ילד קטן ובולע את המים בשקיקה, משפריץ עליי. אני כבר רטובה לחלוטין ואתה מושך אותי אלייך, מביט בי בעיניים שלא רומזות מה אתה זומם עכשיו ומנשק אותי עד שהברכיים שלי רועדות. מבלי שאשים לב אני מחליקה על הרצפה תחתייך, אתה אוחז אותי חזק, כולם מסתכלים סביב ומחייכים, מסתובבים ומתרחקים כדי לתת לנו פרטיות. אתה צוחק ומדביק אותי אלייך יותר חזק, הזרנוק בדיוק מתחת לגב שלי ומדגדג עם המים שמנסים לפרוץ החוצה. יד אחת שלך נעלמת וחוזרת בפתאומיות על הירך שלי, מרימה את השמלה שלי ומסיטה את התחתונים שלי. אני</div>Sat, 21 Dec 2013 13:38:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13997074http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13997074http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13547119<div align="right" dir="rtl">יש ימים שבהם אני מתכנסת בעצמי ולא מפסיקה לבכות. לאחרונה אני נוטה להתיש את עצמי למצב שבו אני כבר לא מסוגלת יותר לעמוד ולחשוב, לוקחת על עצמי יותר מידיי. אני מפחדת שבלימודים הכנסתי את עצמי למקום שבו אני לא יכולה להתמודד עם העומס שלקחתי על עצמי, בעיקר כי אני לא מסגלת לעצמי צורות מחשבה מסויימות ויותר חשוב מזה תבניות למידה. אני לא מסוגלת להרפות, ועושה מכל דבר סרט, ומתעצבנת כל הזמן ומרגישה שאני רוצה להשאר במיטה כל היום. יש ימים שבהם אני לא מבינה למה אני קמה והולכת ללמוד, כי אני מעתיקה כמו תוכי ושום דבר לא מופנם. אני מגישה תרגילים בתחושה שאני כתבתי שטויות, איבדתי את כל הביטחון העצמי שהיה לי שנה שעברה, שם הלימודים היו המקום ה"בטוח" יחסית. אני יכולה לעשות הכל אם אני רק רוצה, אבל כרגע יש המון מחסומים רגשיים שמונעים ממני להצליח. המון אכזבות שהצטברו להם בשבועות האחרונים פשוט נוחתים עליי במקום הזה בגרון שבו הגוש נתקע, והכל נהיה כבד ומציק ומעיק והצורך להתמודד עם הכל הוא עכשיו. אני לא מוכנה להמשיך ככה, אז למה אני ממשיכה לעשות שטויות? למה אני מרשה לעצמי להכנס למקומות האלה של עבודה סוחטת, גברים מפגרים,</div>Sat, 10 Nov 2012 22:30:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13547119http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13547119http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13244023<div align="right" dir="rtl">אני יודעת שאני לא מחפשת רק אינטראקציות מיניות.אני יודעת שאנשים חושבים שאני לפעמים לא יודעת מה גבול הנתינה הנכון.אני יודעת שאם דבר מפריע לי הוא לא יעבור לי ליד האוזן, ולא ארפה מזה זמן רב.אני יודעת מי האנשים שיכולים לשפוט אותי.אני יודעת גם על מה.אני יודעת שאני חוששת הרבה יותר מבעבר להפגין רגשות כלפיי אנשים שיש פוטנציאל גבוה שאפגע מהם.וכשאני מתחילה לראות דברים במקומות בהם אין סיכוי שיתקיימו, אני יודעת שאני עלולה לבלבל בין אמת לבדידות. ואם האמת שם, אז חוזרים לכך שאני לא מסוגלת להפגין רגשות.אני יודעת שאני מאופקת משהייתי.אני יודעת שעשיתי דברים שאין בהם פסול, וגם דברים שיש בהם פסול.אני יודעת שבמקומות שהיה לי חשוב, התנצלתי בכנות.אני יודעת שסיבות הערות שלי עכשיו אינן תקינות.אני יודעת להנות ממה שיש לי כיום, גם בימים כבדים יותר.אני יודעת מי מכיר אותי ומי רואה מגוון מסכות.ואין לי שום ספק בכך שאני אמשיך. ושיקפצו לי.יאוש. פוסט איפוס.</div>Fri, 04 May 2012 00:51:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13244023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13244023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13189726<div align="right" dir="rtl">תחילת ההודאה: אני אדם צבוע. למדתי שיותר טוב לא לומר מילה כדי לא להיות פגיעה, וגם אם אני יודעת שאני לא מספרת את כל האמת אני עדיין אעלב כל כך אם אני אגלה שמישהו נהג באותה הדרך כלפיי. אין לי הרבה דברים שאני זוקפת לשמחתי בתקופה האחרונה. אחרי ששני אנשים נפגעו ממני והחליטו שהם לא רוצים להיות איתי יותר בקשר לעולם, נכנסתי לדכדוך שאני מסרבת לצאת ממנו. כאן אני לא אשקר, אני מתגעגעת לנוכחות שלהם. למרות שאני יודעת במקום כלשהו שאם זה לא היה קורה עכשיו זה היה קורה מתישהו, ועדיף שזה קרה כי הם גם פגעו בי ונתתי לזה לעבור כי חשבתי שהם חברים: זה כואב. כואב לי כי אני מרגישה שהשתיקו אותי, ושאולי נכון שזה יהיה ככה, ואני רואה את זה בכל מקום שאליו אני הולכת. שרק מבקשים ממני לעשות דברים כל עוד יש בזה תועלת, ואם זה משהו אחר אז אני מתנשאת ופוגעת. יש בי המון כעסים עצורים, וחוסר זמינות ומרחקים של שני האנשים היחידים שאני יכולה להתפרק בסביבתם וחוסר הזמינות שלי גורמת לזה שאני אסתובב עם הראש באדמה ועיניים עייפות ובלי שמץ של הקלה. עכשיו יש שבועיים של חופשה מהלימודים, ובשונה מבדר"כ אין לי את הכוח להרים את עצמי ולנס</div>Tue, 03 Apr 2012 14:19:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13189726http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13189726http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13095788<div align="right" dir="rtl">אותי לא קשה להרים ולהוריד במילה אחת. אני אדם חלש, לא אתיימר להיות אחרת. אני נוטה למצבי רוח ובעיקר אוהבת לשקוע בדכדוך ולהרגיש לבד, וישנם ימים שבהם אני יודעת שחוסר הביטחון שלי שוקע וקשה לי להיות בסביבת אנשים שאני אוהבת וכנים איתי. בזמן האחרון הרגשתי הרבה יותר טוב. בזמן האחרון אני הייתי קצת יותר חזקה מזה, ולא נתתי לאף אחד לרסק אותי ולעצמי לא נתתי לשקוע בדכדוך ליותר מכמה שעות בודדות. בשבועיים האחרונים נדמה שהעולם מזמן אותי לדו קרב, מביא איתו אנשים מהעבר שלי שיתקיפו אותי מכל מדיה אפשרית, אנשים שאני לא בקשר איתם כבר שנים והאמת- רק מעלים בי את התחושות הרעות של חוסר ההערכה העצמית. אני מרגישה שכולם מחפשים ממני משהו שלא קיים עוד, משהו שמת סופית עם ההבנות שלי בפרו בקיץ האחרון, ואני לא רוצה לחזור להיות האדם הזה יותר. נכון, אני בודדה ועוברת ימים שבהם אני זקוקה לאיזהשהו חום שלא נמצא יותר על בסיס קבוע, אבל האנשים האלה הם האחרונים שאני אחפש את החום הזה אצלם. ועדיין יש מי שמרים ומוריד אותי במילה, במבט, בהודעה של אמצע היום. אני רוצה להכחיש בכל הכח שזה קורה, אבל זה בלתי אפשרי. ואני יודעת שהפעם אני</div>Thu, 08 Mar 2012 23:54:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13095788http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13095788http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13023289<div align="right" dir="rtl">אז הגענו לעידן שבו אם אני אפרש מישהו לא נכון פעם אחת, ואני עלולה להפגע מזה, אז אני אדם שאי אפשר יותר לדבר איתו כי אני ה"מפרשת". ואם אומר שהאדם במקום לנסות להסביר את עצמו פשוט בחר לומר שהשיחה לא נעימה לו ושהוא הולך? זה בטח גם פירוש יתר שלי... מה קרה? כל כך קשה להתמודד עם זה שלפעמים אני לא מנידה את הראש לחכמת העולם? חשבתי שאם אנשים מגדירים את עצמם חברים אז אפשר להעלב, גם עם הצחוק, ולסלוח אחד לשני ולהבין שזה עוד יקרה. לא מרגישה כמו תינוקת, עד שלא מנסים להאכיל אותי בכפית. אז הבנתי משהו לא נכון, ואני באמת שלא רוצה להכנס לזה אבל כן יצאתי עם תחושה לא נעימה. בכל מצב דומה עם אדם אחר הייתי מאוד לא מאופקת ומתחילה להתנהג בניכור, אבל אני בולעת את הרוק (וקצת מהכבוד העצמי שלי) ומוכנה להתנהג אחרת. מוכנה לכבד מרחק, זרות, ואפילו את הזחיחות שנובעת מזה. כי מעניין לי לראות מה ייצא ממני בחברות הכל כך שונה הזו, ואיך אני מביאה את עצמי ליכולות אנושיות חדשות בלי לאבד את מה שאני אוהבת במערכות היחסים שלי עם אנשים, למצוא את האיה פלוס. כי האדם הזה הצליח לסחוף אותי לחברות אינטנסיבית של גיל צעיר בלי השטויות של</div>Sat, 28 Jan 2012 19:09:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13023289http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13023289http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13010354<div align="right" dir="rtl">אנשים חדשים שפוגשים אותי לראשונה לרוב חושבים שאני מאוד תמימה, כי אני אוהבת לראות אותם ישר בתור אנשים כנים.לא חסרה לי ההבנה שיש אנשים בעולם שמשקרים, ויש יותר אנשים שייקחו את מה שאני אומר להם ויעוותו הכל לפי צרכם, או לא ישמרו על סודיות ויפיצו לכל עבר דברים אינטימיים שאני בוחרת לשתף.עברו כמה שנים טובות מאז שהתחלתי להבין שהרבה פעמים אנשים שיכולים לפגוע- יעשו זאת, ושלסמוך על מישהו זה מסע ייסורים מתמשך כי תמיד יש בגידות ותככים לאורכו, ואני כבר לא תועה כמו פעם (למרות שאני לא יכולה להגיד שאני טועה הרבה פחות, לפחות בתחום אחד אני רושמת סמי-הצלחה).אני אמנם לא קוראת כמו מקצוענית את הסימנים, אבל אם מישהו לא מעוניין- אני יודעת. ואם מישהו מנסה להתחמק- אני יודעת. ואם אני כבר "אחד מהחבר'ה", אין שום סיכוי בעולם שיתפתח משהו מעבר לזה. אני יודעת, ולא צריך להתייחס אליי אחרת כי אני לא מפגינה 'הבנה עמוקה'. אני לא מדחיקה, ולא מקווה ולא שום דבר קרוב לזה, אני פשוט בוחרת להתעלם מאיך שאני מרגישה ומתנהלת כרגיל, כמו "אחד מהחבר'ה".אם יש בי תכונות שאני לא יכולה לשנות? בוודאי! אני תמיד אוהב לגעת ולחבק אנשים, אני אוהבת</div>Sat, 21 Jan 2012 19:16:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=13010354http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=13010354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12798232<div align="right" dir="rtl">הנחתי שלאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת אני בסוף אסדק ואבכה. זה נוטה לבוא אצלי ככה, עבודה קשה מעלה בי את הקושי של דברים שאני מתמודדת איתם. לפני כמה שעות נגמרה מסיבת יום ההולדת שלי, שממנה נהניתי מאוד. הרבה מאוד מחבריי הקרובים הגיעו עד לירושלים בשביל לומר לי מזל טוב, ואכלנו מלא אוכל טעים שעמלתי יחד עם אמא ויונתן להכין, וישבנו במרפסת בהרגשת סוף קיץ נעימה מאוד. שמחתי, והאורחים שמחו (אני חושבת), אבל אני עכשיו ערה בחדרי ובוכה. אני מוטשת מהימים האחרונים בהם לא זכיתי להרבה שינה ולמנוחה. אני התעקשתי, אני יודעת, אני רציתי להרים את המסיבה הזו דווקא בבית שלי. היה בזה המון אינטרס אנוכי של חוסר התחשבות במרחק מהאנשים המוזמנים, רציתי שביום ההולדת הזה אני לא אכנע לצורך בלהיות במרכז בשביל שלכולם יהיה נוח. חשבתי שמישהו אחד לפחות יישאר לישון פה, אבל כולם הסתדרו עם הגעות הבייתה. חיכיתי רבע שעה אחרי שכולם הלכו עד שהתחלתי לסדר ולנקות, הרגשתי שאני צריכה לגייס כוחות על ולא רציתי שאנשים יפריעו לי לחזור למקום שקט. הינדוס המקרר לקח הרבה זמן, ואמא התעוררה ועזרה, ופרשתי לראות טלוויזיה כי לא יכולתי עוד לישון. כשה</div>Wed, 12 Oct 2011 03:12:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12798232http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=12798232http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12729682<div align="right" dir="rtl">ירושלים דוממת ואני מרגישה בה כרוח רפאים. אעז לומר שקר כאן, בעודי לובשת כמעט כלום, אבל הריח בשעות האלה צלול הרבה יותר. אני מתרוקנת, הכל בשביל להרגיש את הדם זורם לאיטו במורד הזרועות והאצבעות עד לנקודת המפגש עם הקלידים, הגוף נרפה ורק האוזניים דרוכות. כל רעש קטן ברחוב הצמוד לבית נשמע כמו קללה, רק שלא יפריעו לי לחשוב הלילה כי אני מרגישה שיש לי המון על מה. ההרגשה היא שאין לי למי להעניק תשומת לב ואהבה בדרך שאני רוצה להעניק אותה. כבר הספקתי לשכוח מאז פרו שגם אני אמורה להכלל ברשימה, אבל אני כבר לא אצליח לספק את עצמי. אני מרגישה צורך בנקודת מבט חיצונית, במחמאות, במבטים שיאמרו "תודה שאת כאן בשבילי. את היחידה שאני רוצה כאן איתי", מליטוף בעורף ועד הירך. אני עלולה להסתבך בצרות אם אגיע למפגש מבלי שהציפיות מתואמות ומבלי שאהיה הגונה כלפי הצד השני, אני לא מחפשת אויבים או להוציא את הכעס העצור בי (לפחות לא הלילה). אני מנסה לנשום את הדקות האחרונות לתוכי ולהמיס את הרוח הקרירה בתוך ראותיי. אני מחפשת משפטים חסרי תוכן לכתוב רק על מנת שאמשיך להרגיש שאני עושה משהו שיעזור לסתמיות הזו. אני בוחרת לברוח חזרה לאהב</div>Mon, 05 Sep 2011 01:00:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12729682http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=12729682http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12719490<div align="right" dir="rtl">יום 1.5, בסימן חרדות 26.07.2011, 13:46 זמן ברזיל אז עכשיו אני על המטוס האחרון מסאו פאולו לאורוגוואי, אחרי 5 שעות המתנה מחרפנות למדיי. את הכרטיס עלייה למטוס קיבלתי רק 10 דקות לפני ההסעה למטוס, ואני -לחוצה כמו לא יודעת מה- מטרידה כל אחד בכדי לברר שבאמת רק בשער אני מקבלת את הכרטיס. אם אני אי פעם אצטרך לנסוע שוב לבד, אני חייבת לזכור להשאיר את הפולניות בישראל... הטיסה לברזיל הייתה ממש נחמדה, ישנתי יחסית הרבה וישבה לידי בחורה חמודה שחזרה מתגלית. ממה שהיא סיפרה לא נראה שהיו איתם אנשים שאני הכרתי מהצבא, ונראה שהיא נהנתה. גם שהחבר'ה שהיו איתה היו ממש נחמדים. אני מבינה שזלזלתי בארגון של הטיול הזה. אני דיי יורה מהמותן בכל הנוגע לפרו, ולא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות בהתחשב בחרדות "לבד" שיש לי היום. יש לי כמה ימים באורוגוואי להתאפס, אבל אני חייבת לעשות שלד מבוסס לטיול הזה, אחרת אני נראית תיירת לא נחושה- וזה יוביל לצרות. אני מרגישה שאני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה להסתדר עצמאית ולגמרי לבד, ובכל זאת אני כל כך מתחרטת שלא נסעתי עם עוד מישהו ורק לחזור לארץ לבד מאורוגוואי. טיול חכם הרבה יותר, אב</div>Wed, 31 Aug 2011 13:24:00 +0200ayashkedy@gmail.com (יאוש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54534&blogcode=12719490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=54534&blog=12719490