2.7.2008
מאיפה נובע הרצון שלנו להיות יחד? אני שואלת ברצינות בגלל שאני לא יודעת. לרצות להיות איתך, שלך, זה משהו שיש בי המון זמן שכבר שכחתי מאיפה זה בדיוק בא. ברור לי שאני רוצה, מאוד רוצה ואין לי ספקות ברצון שלי, אבל האם זה כבר העפיל על המקורות?
אני לא מבינה איך התהליך הזה של לרצות מישהו הוא כל כך טבעי. כל ההכחשה או חוסר הרצון להביא את זה למימוש מרוב פחד, זה החלק הלא טבעי שהעולם המודרני כופה עלינו עם הנורמות שלו והחוקים שבסופו של דבר אנחנו חיים על פיהם. אם מישהו יבקש ממני להגיד דברים שאני אוהבת בך הרשימה לא תגמר, אבל אם הוא יבקש ממני את הסיבה שאני רוצה להיות איתך אני לא אדע מה לענות. "זה פשוט ככה, מתאים, נכון, או לא נכון או... אני לא יודעת".
כי איך מגדירים את החיבור בינינו שהתפתל לאורך השנים והפך לחלק בלתי נפרד מהמחשבות שלנו? מה היה הקליק הראשון שחיבר בינינו, מה תמיד משך אותנו יותר קרוב, למה תמיד יש תחושה שאפשר להתקרב יותר? מה מביא את השלווה שלנו יחד? למה החיבוק הכי קטן הוא כמו הנשימה הראשונה של מי ששהה מתחת למים כל כך הרבה זמן? השאלות לא נגמרות ואני מתחילה לחשוב שאולי באמת קיימות שאלות שלא צריך לענות עליהן, פשוט לקבל את העובדות, כי אין סיבה לחקור לעומק. אנחנו יחד, אז מה זה משנה למה? טוב לנו, כיף לנו, מעניין לנו, מלהיב ומרגש ומשמח וכל תחושה חיובית בעולם. כי אנחנו יכולים לראות את עצמנו יחד עוד הרבה זמן, לא נשקר. יש לנו מזל שאנחנו יודעים שכל אחד/ת רוצה את השני/ה, ושאנחנו רוצים ומסוגלים להתמודד עם כל הבעיות (שכרגע הזמן הוא העיקרי שבהם). כי אף אחת לא תוכל לאהוב אותך כמוני. נראה לי שבזה הכל נסגר. גם אז, כשלא היינו ביחד, בזה הכל תמיד הסתכם. תודה שראית את זה.
בימים האחרונים אני חושבת לא מעט עלינו בסיטואציות אינטימיות. אני מרגישה את הגוף שלי קצת אחרת לאחרונה וחוששת שאולי אני מתמכרת לתחושות כאלה ואחרות. אנחנו תמיד קוראים לזה משחקים כשבעצם זה משהו רציני מאוד, זו התחייבות שלא יכולנו לעמוד בה קודם אבל עכשיו אפשר. פעם היית חולם עליי יותר, או שהיית מספר לי יותר על החלומות שלך. אני יודעת שביקשתי ממך לא לספר לי על החלומות האלה אז, כי זה הפריע לי מאוד שאתה חולם עליי חלומות כאלה כשאני לא איתך, אבל פתאום יש לי תחושה שאחרי שכבר עשינו דברים בפעם הראשונה יחד זה גרם לחלומות לרדת או להתמקד במשהו ספציפי. אתה חושב שאני אי פעם אהיה מסוגלת לא להתנפל עלייך כשאני רואה אותך? אני מקווה שאתה נהנה כשאתה איתי. אני מקווה שיום אחד תגיד לי מה אתה הכי אוהב ושאני אוכל לעשות את זה באופן מושלם בשבילך. אתה יודע מדיוק מה אני אוהבת גם בלי שאגיד.
אני נהיית יותר ביקורתית עם הגוף שלי לאחרונה. אני מעבירה מבטים מסביב ורואה שהגוף שלי חסר כל ייחוד או צורה מעניינת, שמה שטוב בי נמצא רק חמי שמעז להכנס. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה קלף מנצח, אבל אולי אפשר. יש משהו בחום עוטף שיעשה את זה לכולם. בגלל זה גברים אוהבים חזה, כי זה מראה על חום ואמהיות ועטיפה. הייתה רוצה להיות יותר מצפופה, מכווצת. הייתי רוצה שיריצו עליי עיניים, שיהיה במה להשוויץ (גם למי שאיתי) אבל להוריד מזה את השטחיות. הייתי רוצה להרגיש שופעת, שהנשיות האמיתית (ה- Femme Fatale) תגלוש ממני החוצה ותכניס אותי למעמד אחר בסולם הערכי. הנשיות הזו מגיעה רק משלמות ומבגרות, ממקום שבו האישה פתוחה לשינויים אך בעלת בסיס איתן להמשיך להבנות עליו. האישה מבינה שהיא אינה זקוקה לדבר ועל כן חיה בשלווה ורק מרוויחה מהנאות החיים. אני עוד מלאה בילדותיות, שאותה לפעמים רבות אני אוהבת ומעריכה, היא מאפשרת לדמיון שלי להמשיך בקיומו. היא מושכת אותי ללמוד הרבה דברים חדשים ולהכיר אנשים חדשים ולפחד פחות. לחשוב פחות על העתיד ולהתמקד כמה שאפשר בהווה. היא גם הופכת את העבר שלי להווה, בגלל זה אני חיה אותו לעיתים קרובות.
אני לא נמצאת כרגע איפה שאני רוצה להיות. אני מאוד רחוקה מזה מבחינה מנטאלית אבל בעיקר פיזית. אני צריכה כרגע את החום העוטף של מי שתמיד לצידי. אני צריכה את מרחב הנשימה שלי, העבודה שאהבתי, החברים שראיתי על בסיס כמעט יום יומי, המוסיקה למשך שעה-שעתיים לפחות ביום, הבלוג, המשפחה וארוחות הערב המשותפות, הצגות, סרטים וקונצרטים, אימונים של התעמלות קרקע, לקרוא ולהרגיש שאחרי 5 דקות אני כבר סיימתי למרות שעברו מעל שלוש שעות. עוד יום אחד של חופש בשבוע היה גורם לי כבר להרגיש טוב יותר, הייתי מספיקה יותר, הייתי נוסעת יותר, לא הייתי עייפה כל כך כל הזמן.
3.7.2008
נראה לי שבזה הכוח שלי כבר נגמר.הוא אומר שהוא חסר כוחות ואני רוצה להזין אותו בקצת, וכמו כן להשיג קצת לעצמי. השבועות הבאים הם טירוף ואני נגמרת לחלוטין, כל רצוני הוא לעוף מכאן כמה שיותר מהר. הכל מושלם מידיי כשאנחנו יחד וכשאנחנו לא זה מעצבן אותי, זה כבר מגיע לרמות של חוסר יכולת להיות רגועה באמת, אני קמה בבוקר חצי שעה לפחות לפני השעון המעורר. זה הורג אותי להיות בשבוע לפני המחזור, השבוע הנוראי שלי מבחינת יצר החשק המיני, פה. מוקפת בבנות שאי אפשר באמת להרגיש בנוח איתן בנושאים האלה, מבלי אפשרות להגיע אל חבר שלי (כשסוף סוף יש לי אחד כזה) ולהרוג את היצר בבת אחת. ובכלל, סוף השבוע שתיכננו יחד נגוז עקב סבתא העצבנית ואבא שמרגיש צורך להרגיע אותה למרות שהיא מגזימה. כל העסקים מסתבכים, אני שונאת להיות רחוקה ממנו ולחכות כל הזמן ל"עוד מעט" שבו יהיה יותר קל. עם כמה שהקורס עובר לי מהר, המרחק והזמן הרחוק מדניאל לא עובר באותה מהירות. זה לא הגיוני שאני לא אראה אותו שבוע, בסה"כ שבוע, וארגיש שעבר חודש. ואני לא יודעת אם זה רק עניין של התחלה, שאנחנו זוג פחות מחודשיים ופשוט מתרגשים כמו ילדים קטנים, שלמרות שאנחנו כבר מכירים עוד יש לנו המון מה לחקור... או שזה משהו שתמיד יהיה, התרגשות וכמיהה אפילו אחרי 5 דקות מהרגע שנפרדנו לדרכינו ביום יום.
ואני כולי מלאה עקצוצים וחום, ואני מונעת מעצמי לעשות שטויות ולהביך את עצמי ברמות. אני תמיד מרגישה ידייםמגששות, כנראה שזה מה שמתחיל אצלי את הכל כי זה כל מה שאני זוכרת באמת. והידיים האלה, שהן לא שלי, זזות בהתרגשות כי אין להן מעצורים והן לא קיימות במציאות, אז הן מזדחלות לאן שהדמיון שלי רק רוצה שהן יגיעו. אני לא לוקחת אותן רחוק, כי זה לא בריא להגזים אפילו כשמדמיינים, כי יש דברים טובים יותר במציאות הלא-כל-כך-רחוקה מצד אחד אבל הכי-רחוקה-בעולם-שבא-לי-למות-עכשיו מצד שני.
18.7.2008
לא עדכנתי פה קצת יותר משלושה שבועות, ויש לי המון דפים שעומדים במצבור ביהוד ומחכים לזמן שיהיה להעלות אותם.
השבועות האחרונים היו לי קשים ועברתי הרבה משברים עם עצמי, דברים שרציתי להתמודד איתם לבד, בכי שרציתי לבכות בכוונה. היו גם כל מיני לחצים שפעלו במקביל, מה שסייע כמובן בנזילה החופשית, אבל בסוף הבכי הפך לפריקה נטו. הייתי מאוד רגישה למילים הכי קטנות, לאינטונציות ציניות ומשפילות, לזכרונות ולדברים שהעלו אסוציאציות עתיקות. נכנסתי למעין מאבק עם עצמי ולא יצאתי משם לגמרי, והפגישות עם אנשים מסביב ניתקה אותי מהסביבה הרגילה והכניסה אותי לבועה שלי. זה מפתיע אותי שהרבה אנשים מביאים אותי ללהיות לבד, בהייה בתקרה היא חובה לפני שאני הולכת לישון כל לילה, לפחות רבע שעה. למרות העייפות המצטברת השינה לא מספקת בכלל, כמה שעות שלא תהיה, כאבי ברכיים וגב רק הולכים וגוברים ואני חוששת שאתחיל לסבול גם מכאבי ראש בקרוב. ובכל זאת, החפיפות שהחלו בקורס מביאות משב רוח רענן להתנהלות שלנו. הוסמכתי אתמול על המערכת הראשונה שלמדתי לתפעל, לפני הבחינה הייתי לחוצה וכל גופי התפתל והתכווץ, אני לא זוכרת מתי בחיי הייתי כל כך לחוצה לפני בחינה. היו שאלות קשות, מתקילות למדיי, אבל דרשו ממני המון חשיבה (כמו שאני אוהבת) וגם אם היו לי התלבטויות אני בדר"כ בחרתי לבסוף בתשובות הגיוניות ונכונות.
בשבוע הקרוב יש לנו סדרת חינוך בירושלים. עצם השהות בעיר, גם אם לא בבית, כבר תעשה לי טוב, אני יודעת את זה בוודאות. עליי להכין מחר העשרת חניך קורסית למהלך השבוע, וללמוד למבחן מורשת שנושא פרס שווה במיחד למגמה הזוכה (אני מקווה שנזכה). דניאל שומר בשבת הקרובה, כך שאני לא אראה אותו בסופ"ש הקרוב, וגם בסופ"ש הזה לא יצא לי לראות אותו הרבה. הלכנו ביום חמישי להצגה "אלינג" של תיאטרון הבימה, בבימויו המבריק של רמי הויברגר, ואחרי ההצגה נסענו לרמת החייל לאכול עם כמה חברים שלי מהקורס. היה לי כיף להכיר לכולם את דניאל, ושיראה שאני בסביבה טובה עם אנשים טובים. הלכנו לישון מאוחר וקמתי מוקדם, כי אמא חזרה היום מחו"ל ורציתי להיות בירושלים לפני שנוסעים לנמל"ת כדי לסדר קצת.
התגעגעתי לאמא נורא. התחלתי לשים לב לזה באופן משמעותי במהלך השבוע האחרון. הנוכחות שלה בשיחות הטלפון עם הבית חסרה לי, שמיעה של ההתנשפות שלה בגלל שהיא רצה לטלפון לענות מהר. בדיחות טיפשיות, סתם שיחות של יום יום בבקרים אחרים המסדר. היא הביאה איתה המון דברים חזרה מאורוגוואי, אבל לצערי סבתא שלי עדיין במצב לא כל כך טוב. אה, שכחתי לציין שאמא נסעה כי סבתא חטפה סוג של התקף לב (מה שהתברר אחר כך כעלייה משמעותית בלחץ דם בנוסף לעוד אלמנט, כך שזה לא התקף אבל מאוד קרוב). לחץ הדם שלה עדיין עולה באופן פתאומי ואף אחד לא בדיוק יודע ממה זה נגרם. אני מקווה שבקרוב, קרוב מאוד, המצב ישתפר.
לסבתא השנייה שלי (מצד אבא) מצאו שוב גידול סרטני בשלפוחית השתן. זה כבר הגידול השלישי באותו איזור, היא מחכה עכשיו להזמנה לניתוח ומאוד לא ששה לקראתו. ומה אומרים במצב כזה? "תרגישי טוב סבתא. אני אוהבת אותך" (לפחות זה כל מה שאני יכולתי לומר).
לי יש תור לאורטופד שלי בתחילת אוגוסט. אם כך, הניתוח שלי יהיה בסביבות אוקטובר לכל המוקדם. אני צריכה להמשיך לעבוד על שרירי ידיים לטובת הקביים, במילא אין הרבה שאני יכולה לעשות מבחינת כושר כרגע.
אני דואגת לזואי. אני לא ארחיב על זה כי אין טעם. אני לא מפסיקה לחשוב על פתרונות קסם ומאחלת שאולי תהיה גם אחת שאני אוכל לעשות. בינתיים אני מתכננת על באולינג.
הרצון לראות את דניאל מתנגש בכל ובסוף הוא מנצח תמיד. עדיין קיים בי הרצון לראות מיליון אנשים אחרים, זה עוקץ אותי. בלי לראות את דניאל אני ארגיש יותר רע. הוא מנצח.
החום והזיעה מושכים אותי למיטה עכשיו. כבר מאוחר, צריך לשכב לישון ולהפסיק להתחרט על דברים. ליפול למציאות המקבילה והשופעת של החלומות.
לילה טוב,
יאוש. מקווה לראותכם גם מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
