כבר זמן רב שאני שוקלת איך לכתוב את תחושותיי לאחרונה, ומאחר והדברים התקדמו משמעותית אמש (וגם, חזרתי הבייתה מוקדם מספיק בשביל שיהיה לי כוח לכתוב) אני חושבת שהגיע הזמן, גם אם הדברים אינם מלוטשים, להוציא את המילים לאור.
מטרידים אותי שלושה נושאים עיקריים: הקשר שלי עם יאיר, הצבא, ומה קורה לדניאל.
יאיר
אני מרגישה מאוד משעממת על ידו. תמיד נראה שלו יש מה לספר ועל מה לדבר, ואני נוטה לשתוק לא מעט. לפעמים אני מאבדת כיוון באמצע ושמה לב לכך שהפנים שלי מקבלות אופי מדוכדך, וזה לא בגלל עצבות אלא יותר מחוסר הבנה. לא שרע לי שהוא מדבר, והדברים שהוא אומר כן מעניינים אותי, פשוט אני בתקופה שלרוב מה שאני רוצה זה חיבוק ארוך ושקט, בלי מילים אך עם כל המשמעות.
כתבתי לו שני פתקים ש"החבאתי" לו בתיק, באותו המקום. אני לא חושבת שהוא קרא אותם, ואני לא יודעת אם הוא ירצה לקרוא אותם אחרי שהוא יקרא בפוסט הזה. את כל השתיקה שלי הכנסתי לפתקים, אחד חיובי והשני קצת פחות, וזה כל כך חבל לי שהאמת נשפכת ממני בצורה כזו. אני מרגישה לא נעים, ומפריעה, ומיותרת לפעמים כשאני על ידו. הייתי רוצה לעשות בשבילו יותר ואני לא יודעת מאיפה צריך לגשת כדי שאהיה מרוצה, וגם הוא כמובן.
איך אפשר להראות לבן אדם שהוא הדבר הכי טוב שיש, שהוא עושה אותי למאושרת, שאני מפחדת לאבד אותו?
ההרגשה היא שעברה שנה מאז שנהיינו יחד, למרות שעברו בערך חודשיים. אני לוקחת את הצרות וזורקת אותן כשאני איתו, הוא מחזיר לי את תחושת האנושיות, הרוך, השלווה. אני נמסה לתוכו ומרגישה מוגנת.
אני אומרת לו שאני אוהבת אותו, מרגישה שזה לא מספיק ומצד שני שזה מפריע לו שאני אומרת את זה הרבה. הפעם הוא הציל אותי ממצולות, מתסכול, מהאמונה שלעולם לא אוכל לאהוב באותו העומק והכוונה. הוא לימד אותי שאפשר לאהוב יותר ואחרת, באופן שהוא יותר טוב מכל דרך אחרת. אני רוצה למצוא את הדבר המושלם שיפנק אותו, ככה סתם, שלא יהיה ספק מאיפה זה בא. אני חושבת עליו כל כך הרבה ומתגעגעת אליו תמיד.
צבא
הגעתי לרמות תסכול בעקבות עודף הערכה, או לפחות כך היה נראה שהמפקדת שלי מציגה את העניין.
אני אחראית כיום על שני מכלולים ראשיים במדור כאשר בכל מכלול יש שני פרוייקטים, ובנוסף אני אחראית על כל תחום ההדרכות הקשורות למכלולים שלי, בין אם זה הרצאות עיוניות או חפיפות מעשיות. אני אדם אחד שעושה את עבודתם של שלושה (או לפחות כך הייתה החלוקה מתוכננת לפני הכניסה שלי למדור), ומתוך כך העומס רב.
נוסיף על העניין עוד שני דברים:
1) אני אוהבת לעשות את הכל כמו שצריך ובזמן שהוקצב לי. יש לי הבנה בסיסית שעבודה של אנשים אחרים מסתמכת לעיתים קרובות על דברים שאני עושה (ובמסגרת התפקיד שלי זה לא רק חברותיי למדור או הקצינה שלי, אלא גם גורמים ממדורים אחרים ומיחידות אחרות), בדיוק כמו העבודה שלי, ולכן חשוב לעמוד בזמנים שהוקצבו ע"מ לא לעורר עיכובים מיותרים.
2) בניתי תדמית לא רעה בתור מישהי שניתן לא רק לסמוך עליה שתעשה את העבודה, אלא גם כמבינה בתחומים שהם מעבר לתחומי האחריות שלי, ולכן נוטים לעיתים קרובות לפנות אליי בשאלות ובקשות הדורשות השקעה שלא ניתנת ע"י כמה מהבנות האחרות.
לפני כשלושה חודשים ישבתי עם הקצינה שלי לשיחה ואמרתי לה שאני רוצה שייקחו ממני תחום אחריות אחד (את המשני יותר) על מנת להקל על העבודה שלי (והריכוז בה) בתחום האחריות הראשי, שבאותה תקופה כלל את שני הפרוייקטים ועוד הדרכות מעשיות לקורס החדש שעמד להכנס למדור. הקצינה שלי הבטיחה שבקרוב תמונה מישהי שתקח ממני את התפקיד, רק קודם נסיים את ההדרכות ואז נתפנה לטיפול בעניין.
לפני כחודש הייתה לנו שיחה דומה. העניין כבר התחיל להטריד אותי לאחר שהחליטו שמישהי תקח ממני את התפקיד ואז התחרטו. אמרתי לה שאני לא הולכת לעמוד בעומס הזה לזמן רב, ושאני לא רוצה יותר להשאר לילות בצבא על מנת לסיים את העבודה שהוקצבה לי. היא ענתה שזו תקופה עמוסה עכשיו, ושהיא יודעת שקשה לי, אבל שאאזר בסבלנות.
בהדממה של סוכות לא פספתי יום אחד של עבודה, כי אין לי ימי חופשה לבזבז.
בינתיים מינו את הבנות החדשות של המדור לעזור לאחרות במדור, שהיו זקוקות גם לעזרה. אני סוחבת את העבודה.
בשבוע שעבר כבר לא יכולתי יותר. סגרתי סופ"ש ולא קיבלתי את יום החופשה שלי למחרת כי הייתי צריכה לחפוף בנות, לא ישנתי טוב, הרגשתי פראיירית. באיזהשהו שלב ביום ראיתי שנמחקה תיקייה עם מסמכים שעבדתי עליהם בחודשים האחרונים, פרצתי בבכי מול המחשב.
כמה שעות אח"כ הקצינה שלי ירדה לשוחח איתי. היא אמרה לי שהייתי צריכה לפנות אליה לפני שאני מתמוטטת, לא להגיע למצב הזה. חשבתי שעשיתי את זה, חשבתי שזה לא הוגן שהיא אומרת לי את זה.
היא אמרה שהיה נראה שאני מתמודדת עם כל העבודה. אמרתי לה משהו בסגנון "בזה שאני ישנה פה מינימום 3 לילות בשבוע ועובדת עד 1 בלילה, ואם לא אז אני נשארת עד 8 בערב ורק אז יוצאת הבייתה?" לא היה לה יותר מידיי מה להגיד.
לא עבר שבוע וכבר מונו לי מחליפה לתחום המשני ועוזרת לתחום הראשי. זה עצוב שהתקשורת ביני לבין הקצינה שלי התדרדר לכך שאני חייבת להגיע לבכי מטורף על מנת לקבל ממנה קשב ועזרה, ושהיא חושבת שבגלל שאני מוכנה להקריב את שעות הפנאי שלי לעבודה זה אומר שאני סוחבת כמו שצריך. אולי להתבטל בצבא היא הדרך להשיג עזרה ו"לייעל" את העניינים.
דניאל
אמש נפגשנו יחד עם זואי ומיטל (חברה של זואי) לערב שוכרה והוללות קלילים. ניצלתי את ההגעה לשם ואת ההליכה חזרה לאמירות בוטות ולקבלת האמת מדניאל, דבר שלא הרגשתי שהיה בינינו זמן רב. אמרתי לו שאני לא מבינה מה הוא עושה עם מיטל (חברה שלו, המון מיטליות בחיי לאחרונה), שאני לא מאמינה שהוא באמת אוהב אותה או יוכל לאהוב אותה, שהדברים לא מגיעים משום מקום של קנאה. רק מריחוק, מזה שדניאל שאני הכרתי כבר לא שם, מזה שהיו לו ערכים עליונים לאהבה ולזוגיות שהיה בלתי אפשרי לעמוד בהם.
הוא שאל אותי אם אני לא יכולה להאמין זה שהוא אוהב אותה באמת, והיא אותו. אמרתי לו שאני לא יכולה להאמין, ואז הוא אמר "אבל כך המצב, ואני מקווה שאת שמחה בשבילי". "אמרתי לך עוד כשנהיינו יחד, שהשתניתי, ואני כבר מסוגל לאהוב גם אחרת ממה שהאמנתי".
זה אומר ששוב הייתי קרש קפיצה לעבר השלמה עצמית? גם עם דניאל, האדם שאני האמנתי שלא אוכל לשנות ורציתי שכך יישאר. הוא נחלש איתי, והפך את הערכים שלו ואת האידאלים שלו לתוכנית בהמתנה (עם כמה שהוא מתאמץ לעשות דברים בשבילו עכשיו, הוא לא עושה אותם בדרך שהוא תכנן כי הוא מצוי בסיטואציה שונה ממה שהוא ידע שיהיה). מיטל בעיניי היא הדרך להראות שהוא קיבל את העובדה שלא תהיה לעולם מי שתבין אותו, אלא רק תהיה מי שתקבל אותו, אבל נראה לי שמיטל ויתרה מההתחלה. היא לא מכירה אותו, והוא לא מכיר אותה. יש בדניאל הרבה יותר ממה שהוא היום, אני יודעת את זה, בעבר הרגשתי שאני האדם היחיד שמסוגל ורוצה לטעון שהוא קרוב אליו. קרוב עד כדי נגיעה קלה בעולם המקביל שלו, שאולי אפילו יהיה סיכוי שיום אחד הוא ישאף להכניס אותי לשם איתו, גם אם זה חלום שלא יתגשם. אבל דניאל הרי לא חולם על דברים לא ריאליים.
כואב לי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי. הוא לא זוכר איך נראה הקשר בינינו, הוא לא יודע כבר כמה מהסודות הכי עמוקים שלי הוא נושא על החזה שלו, הוא לא זוכר למה הוא רוצה להיות חבר של אנשים ומרגיש שזה כבר לא רלוונטי וחשוב לו. הוא לא מנסה כבר להסביר לי דברים, אולי הוא עדיין מאמין (כמו בריב האחרון שלנו לפני שנפרדנו) שאני לא רוצה יותר להבין אותו. הוא לא יודע שכל האמירות החצופות שלי, כל השאלות והרצון לדבר איתו, כולן נובעות מרצון ההבנה?
אני עוד לא התייאשתי. אני עוד מחפשת מה מקור האור שלו. אני עוד סקרנית אליו ולדרכים שלו. אני חוזרת להיות בת 16.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
