החיים כפי שהם

אז הגענו לעידן שבו אם אני אפרש מישהו לא נכון פעם אחת, ואני עלולה להפגע מזה, אז אני אדם שאי אפשר יותר לדבר איתו כי אני ה"מפרשת".

ואם אומר שהאדם במקום לנסות להסביר את עצמו פשוט בחר לומר שהשיחה לא נעימה לו ושהוא הולך? זה בטח גם פירוש יתר שלי...

מה קרה? כל כך קשה להתמודד עם זה שלפעמים אני לא מנידה את הראש לחכמת העולם? חשבתי שאם אנשים מגדירים את עצמם חברים אז אפשר להעלב, גם עם הצחוק, ולסלוח אחד לשני ולהבין שזה עוד יקרה. לא מרגישה כמו תינוקת, עד שלא מנסים להאכיל אותי בכפית.

אז הבנתי משהו לא נכון, ואני באמת שלא רוצה להכנס לזה אבל כן יצאתי עם תחושה לא נעימה. בכל מצב דומה עם אדם אחר הייתי מאוד לא מאופקת ומתחילה להתנהג בניכור, אבל אני בולעת את הרוק (וקצת מהכבוד העצמי שלי) ומוכנה להתנהג אחרת. מוכנה לכבד מרחק, זרות, ואפילו את הזחיחות שנובעת מזה. כי מעניין לי לראות מה ייצא ממני בחברות הכל כך שונה הזו, ואיך אני מביאה את עצמי ליכולות אנושיות חדשות בלי לאבד את מה שאני אוהבת במערכות היחסים שלי עם אנשים, למצוא את האיה פלוס. כי האדם הזה הצליח לסחוף אותי לחברות אינטנסיבית של גיל צעיר בלי השטויות של חוסר הבגרות, כי אני לא הפסקתי להרגיש רצויה כבר הרבה זמן, כי יש מן דרבון מפגר שגורם לי לנסות להבין.

כי אני לא אוהבת להרגיש שמישהו שם אותי בפסק זמן בגיל 22. הרבה דברים חיוביים ושליליים במכה אחת, אני נזכרת בגבוה אחד ורוצה למות וחושבת שאולי עכשיו זה יהיה רעיון טוב יותר להתרחק לפני שמשהו ישתבש יותר.

"תראי את רוב הזמן אחלה אבל לפעמים את לא, וזה בלשון המעטה". ואני נותנת לאנשים לדבר אליי ככה? מה לעזאזל קרה לי? איפה איבדתי את כל מה שהשגתי בשנה האחרונה? אני מוגדרת רק עפ"י מה שאני לא ברוב הזמן, כי כמובן שזה החלק המשמעותי: הריב הקטן, הפרצוף הנמוג של גועל ממשהו, חוסר החלטיות רגעית, או ספאזם של רעב שגורם לי לא להתאים לקצב. ואני לא מעזה למתוח ביקורת על האדם השני כי אני חושבת שאנחנו עוד לא מכירים מספיק בשביל שאני אשמיע את דעתי מבלי שזה יישמע כמו ביקורת נוקבת ולא הוגנת.

כי אולי זה משהו שישתנה, אולי זה בגלל שאנחנו לא מכירים מספיק, כי אני חושבת שהוא יכול להתנהג אחרת בחברה אחרת? כי הזדמנות שנייה היא לא מילה גסה בעיניי, כי אני לא אוהבת להסתכל על חצי הכוס הריקה ביחסים עם אנשים עד שהיא כבר לא חצי.

אבל אולי אני כבר עברתי את מכסת חצי הכוס (ואולי הכוס שלי פשוט הרבה יותר גדולה משלו).

אני נורא מאוכזבת שהגעתי למצב שבגלל האדם הזה הגעתי לכאן, אם הגעתי למצב שאני חייבת לכתוב זה אומר שאני בורחת ממה שאני רוצה באמת להגיד. שאני שונאת שמתנשאים מעליי, ושאם הוא יסתכל על הרקורד החברי האחרון שלו שאולי יבין שזה לא רק מי שמולו שעושה בעיות... ושאני לא אדם שמתחרפן, ואם הגעתי למצב כזה כנראה שהיה על מה, לפחות במידה מינימאלית. ואני עייפה מהתעסקות בשטויות, אבל משום מה שם אני מוכנה לסחוב כמו גדולה פי 10 מבדר"כ, ושאני בכלל מתעסקת בברוגז המטופש הזה.

כמו שהוא תמיד אומר- אם לא מעוניין, יאללה ביי. אין שום סיבה להשקיע אנרגיה שהולכת לאיבוד, נכון?

יאוש. http://www.youtube.com/watch?v=6CTnTi1Lq60, My feelings exactly.

ברגעים שאתה רוצה בכל מאודך שמישהו יענה לטלפון, הוא לא. היא לא. כולם לא.

היחיד שענה היה עסוק וביקש ממני להתקשר מאוחר יותר.

בכיתי היום באוטובוס ציבורי, מישהו ניגש אליי והציע לי תפוח עם חיוך מקסים. אמרתי "לא תודה, אני לא רעבה" ושבת שלום ממולמל בין שפתיים יבשות, נראה היה שהוא רצה לעשות משהו נוסף אבל ויתר. הוא נשאר לשבת לידי עד שירדתי מהאוטובוס.

הלכתי בחום ועצרתי כל כמה מטרים בשביל לנשום עמוק. השתדלתי לא להכנס לסרטים ולצאת מבועת הכעס, כי צריך להציג פנים יפות וחייכניות בפני אנשים שאני אוהבת, התיישבתי שלוש דקות לפני שיכולתי להמשיך.

הרגשתי צבועה, רציתי לצרוח את כל מה שיש בי ולהרביץ למי שישב לידי. התחלתי לדמיין את עצמי מתעלפת ומדממת בפתאומיות מהאף כדי שיהיה לי תירוץ לברוח משם, מחקתי את זה מהר ככל האפשר והסמקתי.

איבדתי עשתונות לרגע, אני כבר לא מסוגלת לשמוע את המילה סליחה. אני לא רוצה להרגיש שהזמן שלי הוא חסר ערך, ושהנוכחות שלי היא חסרת ערך, ולשמוע שאני הערך המוסף של מישהו. אני אדם בפני עצמי, לא ערך מוסף, לא יכולתי לכעוס יותר עד שהייתי לבד ובכיתי עוד.

אם אני חסרת ערך ואני משמשת לשעשוע או כדי להעביר את הימים הקשים- בשביל זה יש אלכוהול ומריחואנה. אם אני לא מתאמצת מספיק, כנראה אני לא זו שצריכה להיות שם. ואם אני שונאת להרגיש כמו סמרטוט, אני כבר לא מי שהייתי פעם.

ועכשיו כשהמצב השתנה אני רוצה שיפרגנו לי, לא שיחזירו אותי למחשבות לגיטימציה מופרכות.

והפיתוי להרגיש שאני זו שצריכה לומר סליחה...

יאוש. רוצה שזה לא ייפלט כמו כדור מאוטומטי.

"האם בחורה יכולה להיות סקסית גם בלי להראות טוב?"

-"ברור, את הדוגמא המובהקת לכך! את הרי רחוקה מלהיות יפה ומושכת."

"אתה רוצה להמשיך בפרץ ההעלבות?"

-"כל עוד את מאפשרת לי."

*דקת הפסקה*

-"כל העובדות מצביעות על זה. את בעצמך אמרת שהרבה אנשים שהיית איתם היו איתך ללילה אחד, והם רצו סיפוק ממך, ואח"כ שכחו ממך לחלוטין. באותו הזמן את היית הדבר הכי מושך בעולם, כי יש בך סקסיות, אבל באור? הם כבר לא רצו לראות אותך."

"ואתה מאמין שהדבר הזה קשור רק למראה?"

-"את יודעת טוב מאוד שהנפש משתקפת במראה. את נראית קטנה, רגישה, מסובכת עם עצמך... איזה גבר היה רוצה דבר כזה בתור בת זוג?"

"אבל אם הייתי יפה יותר אז הם היו שוקלים שוב. כי יש להם במה להשוויץ לחברים."

-"את צודקת. את רואה? תמיד חשבתי שיש בך משהו אינטליגנטי."

שיחה אמיתית ביני לבין מישהו בצבא.

שיחה שהובילה אותי להתקשר לדניאל בדמעות בלילה בין שלישי לרביעי.

מאז שדניאל ואני נפרדנו חזרתי לטבוע במחשבות על קשרים שהיו. אחרי השיחה לעיל פשוט הרגשתי שאני תחנת מעבר, קשר של אנשים לתחושה שהם כבר לא מרגישים וברגע שהתחושה הזו חוזרת (אפילו לזמן קצר) הם עוזבים. כי לא מי שהחזירה להם את התחושה חשובה, אלא עצם התחושה עצמה.

הייתי צריכה לשמוע מדניאל שאני לא הייתי העוגן שלו למקום הזה, שהוא לא שמר אותי לצידו בשביל להנות מתחושות אנושיות, לצפות ולהבין כתוצאה מכך שהוא באמת לא מתאים לפה. וכן, שמעתי את זה, והתחלתי להרגיש שיש לי מקום נוח לפרוק בו הכל, את כל תחושת הבדידות והדחייה שיש בי לאחרונה. ניצלתי שלוש שעות וחצי בשיחה אל תוך הלילה, חשבתי המון על התיכון תוך כדי, מצאתי את עצמי מדברת איתו על דברים שכל אחת אחרת בעולם הייתה אומרת לי שאני משוגעת שאני מעלה את זה בפניו (חוץ מזואי, שאמרה לי אתמול שבעיניה זה ברור שאני אלך אליו לדברים האלה, ושאני לא צריכה להרגיש רע).

הוא גם סיפר לי על הויכוח שהיה באוטו של מיכל אחרי שהורידו אותי. אני חושבת שאני מבינה את כל הדעות, גם אם אני לא מסכימה עם כולן. הבנתי מאוד למה מיכל נפגעה, ולמה יאיר אמר את מה שהוא אמר, והכרתי את ההתנהגות של דניאל כלפיי הכל. הכל מרוחק לו, והוא יתנהג בהתאם.

אני חושבת שלמרות שכולם ב"חבורה" אחת, ולמרות שכולם מכירים ברמה כזו או אחרת, אף אחד מהיושבים באוטו (מלבד אדם ומיכל, כי הם בני זוג) לא מכירים מספיק טוב אחד את השני, לא מכירים את הסיפורים וההתפתחויות שהובילו לתגובות. ואני מהמקום שלי, שלא הייתי באוטו (ובחוצפה בהתאם לכך), חושבת שהויכוח התנהל ברמות רגשיות שונות אצל כל אחד ואחת ולא היה שום סיכוי שהוא ייגמר בטוב. אבל בחוצפתי הערתי ואפסיק להעיר.

ההופעה של עדי ביום שני הייתה נהדרת, התסבוכת החברתית הפריעה לי. אלה היקר שם לב לזה מבלי שפציתי פה. הרגשתי שאם עד עכשיו סחבתי תחושת דחייה, היא מימשה את עצמה באופן מלא ביום שני.

אבל המוסיקה הזו סחפה אותי, והצעת הנישואין המרגשת, ולשמוע את הקטע הקצר בפזמון של Under A Cresent Moon בשני קולות, ולראות את העיניים הרושפות על הבמה עם הרוך כשהם נתקלו בבחור שלהן... זה המיס אותי. והחזיר אותי לאחד הלילות עם השינה הכי שיטחית שהייתה לי מזה שנים. שכל נשימה העירה אותי וגרמה לי לצמא, שכל הקור חדר לעצמות למרות שהזעתי, ויצאתי לשיטוט בקריה בפיג'מה ונשכבתי על הדשא שאסור לדרוך בו.

אני מאמינה שהפעם אני מרגישה כעס אמיתי כלפיי מישהו. אני לא רוצה להרגיש רע יותר בגלל שיש לי מה להעניק.

יאוש. מתבשלת לשבת.