החיים כפי שהם

כשאמרת לי שאתה נרדם, הרגשתי כמו פעם, שאהבתי אותך אבל היה לי אסור. אני לא יודעת מה גרם לתחושה הזו, אבל כשהאור כבוי והטלפון נותק, "כמה שאני אוהבת אותך. האסור הזה מציק לי". שכבתי במיטה לכמה רגעים וחשבתי על שדרות בן ציון, העברתי אצבעות על הצוואר שלי והרגשתי שהסימנים מתחילים להכאיב בכאב העמום והנעים של כתמים סגולים. אני עם שיער פזור כמו שאתה אוהב, ושקטה בפנים כי אתה נתת לי שלווה. איבדתי את עצמי לרגע במיטה, בחושך, התחלתי להתגעגע אחרת. השיחה בשקט כנראה עשתה לי קפיצה אחורנית.

"אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה. אתה מדבר עברית ואני לא מבינה."

ידעתי שזה התחיל כאן.

השתיקה הרועמת לא הפסיקה לעטוף במשך שנים. נקודת ההכרה הרחוקה לא יודעת להגיד לנו איפה אנחנו היום ואיפה היינו אז. אתה חלום, ותמיד תשאר כזה בעיניי, כך נקבע בגורל. ואחיה בתוך חלום, ואוהב מתוך חלום, וארגיש לתוך החלום את כל התחושות מבחוץ. אתה תשאר עלם לעד ואני לא אראה אחרת, עד שאתעורר.

הבטחת לי שלא אקום, ובינתיים אין לי סיבה להאמין שתמשוך אותי החוצה. הקור והחום מתמזגים מתחת לשמיכות והעולם שלנו נהייה אחר, קרוב יותר ורחוק מההכרה. האם כל חיינו יחד ינבעו מהנמנומים שבשעת הצהריים, הזמן היקר שמזכיר לי שאתה כאן? (תמיד מחבק, וקרב, ונושם עמוקות וזועק את שמי.) אני לא מקשיבה כדי שלא אתמוגג, אעדיף לחלום אותך במלוא העוצמה לעת ליל, אך זהו הזמן היחיד לישון. ואתחנן שתאהב ותרגיש, תתנה איתי אהבים שחיכינו להם מזמן. כפי שהם לא היו חסרים אז ממשמעות היום הם יחידי משמעות. נתפזר לכל עבר, אך יחד, נפזר את כולם סביב שלא יביטו בנו ברגעינו החשופים.

לא רציתי לשכב איתך אף פעם. אתה יודע את זה.

הוא הסתכל עליי והזכיר לי אותך, מתנשם עמוקות וצמא לגוף, הריח שלו בדיוק כמו שלך נגנב לאף שלי לאט ובמנות קטנות. רציתי ללכוד את העיניים שלו כדי להעלות בי אותך, גונח בקצב מהיר, מנסה להכאיב. ואני צחקתי פתאום וראיתי אותו צוחק, אבל אתה לא צחקת. הבטת בי וסטרת לי וכשלא הפסקתי לצחוק עשית את זה שנית, עד ששתקתי. רציתי שגם אני אוכל לשכוח לרגע מי אני ולשכוח את הסיבה שבגללה באתי לכאן בכלל, רציתי שהכאב ממך ימנע ממני לזכור ושאתה תהנה מכל זה. ובסוף היית מביט בי ומתמלא חרדה פתאום, היית יודע מה עשית וכל מה שתרצה הוא שאני אלך לבד ומהר, כי אתה זוכר מי אתה בכלל ומי אני.

אין לי כבוד עצמי כשאני חושבת עלייך, ולך זה לא מפריע בכלל. והוא המשיך להיות שם, והתקרב קצת, נשמתי אותו עמוק. את הריח שהוא שלך נשמתי ושלחתי אליו יד כדי לא ליפול והוא חייך. והוא היה צריך ללכת, ואפילו לא הספקתי להגיד לו תודה או אפילו לשאול אותו לשמו. ידעתי שהוא לא אתה, רציתי שהוא לא יהיה אתה אבל יזכיר לי משהו ממך. בפנייך לא אתנצל. את השם שלך עוד לא הספקתי לשכוח, וכל מילמול קרוב אליו מעלה בי חיוך אחד. וסטירה אחת.

יאוש. weak and powerless.