החיים כפי שהם

אני לא זוכרת למה החלטנו לצאת החוצה ביום כזה חם, ועוד לאיזור הים כדי שנמות מזיעה. אתה תופס לי את היד בצורה המוזרה הזו שהן יוצרות בגלל הפרשי הגבהים שלנו ולוחץ אותה חזק, אני מרגישה אותך נוטף זיעה ובוהה לעבר הים כאילו משם תבוא הגאולה. אתה זורק איזו בדיחה ואני נקרעת מצחוק בלי להבין ממש למה התכוונת, אבל הטון שלך היה כזה של בחור מתוסכל מהלהט בחוץ.

אנחנו מגיעים לאיזור שבו הרצפה מבטון ובתוכה יש חורים שמהם עולים זרנוקים של מים. אני רואה את הניצוץ המרושע בעיניים שלך ולא מספיקה להגיב לפני שאתה גורר אותי פנימה, משחק כמו ילד קטן ובולע את המים בשקיקה, משפריץ עליי. אני כבר רטובה לחלוטין ואתה מושך אותי אלייך, מביט בי בעיניים שלא רומזות מה אתה זומם עכשיו ומנשק אותי עד שהברכיים שלי רועדות. מבלי שאשים לב אני מחליקה על הרצפה תחתייך, אתה אוחז אותי חזק, כולם מסתכלים סביב ומחייכים, מסתובבים ומתרחקים כדי לתת לנו פרטיות. אתה צוחק ומדביק אותי אלייך יותר חזק, הזרנוק בדיוק מתחת לגב שלי ומדגדג עם המים שמנסים לפרוץ החוצה. יד אחת שלך נעלמת וחוזרת בפתאומיות על הירך שלי, מרימה את השמלה שלי ומסיטה את התחתונים שלי.

אני לא יודעת כמה זמן היינו שם, אני רק זוכרת שלא הפסקתי להרגיש כמה חם גם כשהמים הקפואים זרמו עלינו מכל כיוון והבטון תחתיי גרם לי לצמרמורות. לא הפסקת להביט בי לשנייה, נהנה. אני לא זוכרת שגמרתי כל כך חזק בחיי, אתה נשכב עליי ולא מוכן לזוז, מנשק אותי בכל מקום. אתה אומר משפט, משהו שנשמע כמו "כמה כיף" אבל הצלצולים באוזניים שלי כל כך חזקים שאני לא מסוגלת לפענח, ואני לא מסוגלת להפסיק לחייך. אני הופכת אותך על הגב ומתיישבת עלייך, מבקשת עוד בצורה הכי יפה. הפעם אתה גומר לפניי ויוצא ממך צליל מעונג שאני כל כך אוהבת לשמוע. אני נדבקת ממך ואומרת לך כמו טיפשה שאני אוהבת אותך, ופתאום אתה מקבל מן מבט כזה.

אני מתעוררת לגלות שאני לבדי במיטה, נוטפת זיעה ומרגישה מרוקנת מכוחות. אלו הדברים שקורים אחרי התנזרות ארוכה מידיי, מתמכרים לתחושות המתחדשות- גופניות ונפשיות. אני מפחדת לשרוף הכל ולכן אוכלת את הסרטים לבדי, עד שהזמן המתאים יגיע. אני לא רוצה לאבד משהו טוב בגלל שאני מוכנה לשים את כולי במערכת יחסים כרגע. בשונה מפעם, אני מרגישה שאני יכולה להיות קלילה יותר וכמו שהבחור אומר "לא לעשות קטעים של בחורות", כי זה מה שהוא אוהב בי.

בתוך הפאב החשוך ההוא החלטתי שאני נוקטת בשיטת הביטחון העצמי הסקסי. אני ידעתי מה רציתי באותו הרגע, ואילולא הייתה לי סיבה להרגיש אשמה ככל הנראה הייתי מושכת אותו לסטוץ. בסוף הערב אני מתאפקת לא לנשק אותו ומסתפקת בחיבוק פרידה.

בדיעבד, אני ממש שמחה שלא עשיתי את זה, ושמשכתי אותו לדייט.

הוא רומנטי, לוקח אותי למקומות הקסומים של העיר, מזמין והכל. השיחה זורמת ואני מרגישה כאילו אנחנו כבר מכירים מקודם, ואז אני מרגישה שמגיע רגע המבחן.

אנחנו יוצאים, והוא היה זה שהחזיק בי ראשון. המבחן עבר, המגע הושלם והגענו להסכמה ללא מילים שמכאן נשארים מחובקים. היה קר, אבל החלטנו להתיישב בכל זאת בקצה, איפה שהנוף היה יפה. נראה שבשלב מסויים הוא רוצה שאני אשתוק כבר, והוא מנשק אותי. התחושה מרגישה זרה, כבר עבר המון זמן מאז שנישקתי לאחרונה, וחסרה לי הצמרמורת. אני לא מכירה אותו, ומזכירה לעצמי שהצמרמורות שמורות לזמנים הנואשים של רצון ללא סיכויים, ואולי דווקא טוב שהיא לא הופיעה היום. אני אומרת לו שאני רוצה להתקדם לאט, יודעת שאני משקרת אבל אני מפחדת אז זה מה שאומרים. אני יודעת שבמהרה אני כבר אמס לתוכו בכל נשיקה, אבל הוא מקבל וממשיך פשוט לעטוף אותי. הוא קר, ואני משתדלת לחמם אותו, אנחנו מגלים מהר מאוד שאנחנו יכולים לשתוק יחד. אני מצטערת ששיקרתי לו שאני רוצה שנתקדם לאט (לא יודעת עדיין שביום למחרת אני כבר אתקפל), ואנחנו נאלצים להפרד ללילה.

זה היה הלילה הראשון שחלמתי בו מזה המון לילות, מה שהבהיר לי שאני רוצה ושעוד לא נעלם לי החשק המיני לחלוטין.

ועכשיו כשאני יושבת פה וחושבת לעצמי בשקט אני מרגישה שאני בעיקר אוהבת להיות עם מישהו שבאותו הראש איתי, שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי ואיתו. וזה כל מה שחשוב בסופו של יום, לא?

המכה כואבת לא פחות אם את מודעת לכך שהיא תגיע, ועל אף שבועות של הכנה ובנייה מתמדת, הבטן שלי לא מפסיקה להתכווץ.

ולא שקראתי את הסימנים לא נכון, להיפך... ועדיין הצלחתי לבנות לעצמי תקווה קטנה שאני משלה את עצמי.

אז אולי ה-gay-dar שלי לא עובד בכלל, אבל אני יודעת לזהות דחייה ממרחק של קילומטרים.

דניאל שלח לי הודעה ב-4 בבוקר בערך, שהוא מצטער לשמוע אבל שזה לא אומר שזה סוף הדברים. כמובן שזה הצחיק אותי, כנראה שאם הדפוס עבד עליו ועל יאיר הוא מאמין שיכול להיות שזה יקרה גם הפעם. אני לא מוכנה לפגוע בעצמי שוב עם חודשי השקעה ותקוות מטופשות, אני לא רוצה יותר ידידים שמאבדים לטובת זוגיות, זה בן אדם שאני רוצה בחיים שלי ואני לא יכולה להבטיח שהוא יהיה שם תמיד, בשונה מדניאל שאיתו יש לי ביטחון כזה.

עבר זמן מה מאז שהייתי כל כך פתוחה עם מישהו מבלי להרגיש בסכנת ניצול. אני מרגישה בסביבתו רגועה ולחוצה גם יחד, והרבה יותר משוחררת וטבעית מבדרך כלל. והכי יפה התחושה שיש לי המון מה ללמוד מהבן אדם הזה, ושטוב הלב שלו טהור ואמיתי, ואולי באיזה מקום הוא מאוד מזכיר לי את עצמי. לפחות עצמי שאהבתי לפני שנים מספר, שידעה לדאוג לא רק לעצמה. חשבתי שאיבדתי את היכולת להביט באדם ולהרגיש שאני מוכנה לרוץ עד קצה העולם בשביל שיהיה לו טוב, אני אוהבת לחוש שוב רצון ויכולת לרצות אחרים.

אני מקווה שבימים הקרובים אוכל שוב להביט על עצמי במראה ללא תחושת אי נוחות. ואולי גם ייעלם הדחף המעצבן להזיל דמעות.

יאוש. לאזור אומץ על משהו אבוד זה כמו לא לאזור אומץ בכלל?

"הפתרון היחיד להצלת החיים שלו הוא ויתור על הנשמה שלך. הדבר הנוסף הכרוך בכך הוא שהוא לא יזהה אותך יותר או יחזיק כל זכרון שלך בתודעתו."

חשבתי לעצמי שאם הוא עוד יחלום עליי, אולי המצב עוד ישתנה. נתתי לו את נשמתי והמשכתי בחיי כאשר כל פעם שאנחנו נפגשים הוא רק מחייך באדיבות וממשיך לדבר.

"הוא יראה אותך, וחברים שלו יראו אותך, אבל הוא היחיד שלעולם לא יזכור מי את."

והשאר המשיכו להסתכל עליי בעצב, במעט רחמים. הם יודעים שאני אוהבת אותו ושלעולם אמשיך לאהוב אותו, אבל בדיוק כמוני הם מבינים מה הצעד הבא שצריך להעשות.

"כשתתפקחי ותביני שהמצב הוא לצמיתות את תהיי חייבת לעזוב. כמות הזמן שיינתן לך עד שתגיעי לנקודה זו היא אין סופית, אבל אנחנו נדע כשהזמן יגיע ואם לא תעזבי ההשלכות יהיו חמורות."

ארזתי שתי מזוודות קטנות ותיק צד. קניתי בקבוק מהבושם שהוא הכי אהב וגם שלושה ספרים שבלעדיהם לא היה מוכן לעבור דירה (למרות שלקחנו את כל ארון הספרים שלו, אלו היו הספרים שהוא התעקש לקחת בתרמיל הגב שלו על מנת שלא יילכו לאיבוד בהובלה). חיפשתי בדבקות את המכתב שכתבתי ואף פעם לא הבאתי לו, אבל הוא בטח כבר מצא אותו בהזדמנות כלשהי והחביא אותו היטב.

"אני לא מאמין שתאחזי באמונה מספיק זמן על מנת שתרגישי שתשתגעי. הוא יודע שעליו להרגיש הוקרה למישהי, אך אסור לו לדעת למי. יום יבוא ואנחנו נגלה בפניו את כל מה שאירע, ניתן לו להזכר בך מעט, ואם הוא יחליט לחפש אותך לא נמנע ממנו ללכת בעקבותייך. אבל בבקשה, עזבי מהר. אחרת היום לא יגיע לעולם."

עברו 3 שנים עד שהצלחתי להרים את רגליי אל הדלת. הבטתי קדימה אל הדרך מבלי לפנות אחורה אל הבית בו מימשתי את אהבתי האמיתית, צעדתי אל עבר המוות שחיכה לי בנדודים. 4 ימים בלי לשמוע דבר, דמעותיי שנשרו אל הקרקע לא פגעו בה אלא ריחפו כנוצות מעליה על מנת שלא תעזור לי בזעקותיי. רוח פנים נשבה בכוח, מה שמנע מריח העבר להתגנב אליי מאחור ולהציף אותי געגועים וכמיהה להפרת הצו. ידעתי שאם אעצור ולו לרגע אאבד את שפיותי, ובמוחי רק המחשבה שימצא אותי כפי שזכר, או יזכור, או יזכירו לו.

"בעיירה הראשונה בה תתקלי תעצרי לכמה ימים. מצאי סיבה חדשה ורק אז המשיכי לצעוד."

סיבות חדשות היו לי הרבה לפני שהגעתי לעיירה, אבל דחיתי את כולן. שיזכור אותי, ויגלה מחדש את אהבתי כלפיו, ויזכור שעל מנת להתרוקן יש קודם להתמלא. תמיד האמנו בכך שאהבה בריאה ניזונה מהתמלאות והתרוקנות, ושאם אחד הוא הממלא השני חייב לרוקן, וניתן להתחלף בתפקיד בכל עת. הרגשנו בחלום, ולא הסכמנו להתנתק ממנו עד שנאלצתי לבחור במשחק של שני התפקידים. פחדתי לקחת על עצמי את התפקיד הראשי, Deus ex machina, הפתרון משמיים ששובר את המוסכמה- הפתרון מצוי בקיים ולא בהצגה מחדש של המקרה.

"את תראי שהכל מסתדר. אם לטובה או לרעה, אני לא זה שמחליט. רק תדעי שאנחנו שומרים עליו, הודות לך ולהקרבה שלך."

הוא עומד מולי, 5 שנים אחרי. חיוכו מכיל אמת, ושמץ של זכרון. הוא מסמיק לפניי ואומר את שמי בקול הקרוב ללחישה, כמו שאינו בטוח שזו אני מזיכרונו הקלוש. הוא אוחז בידי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי כסימן לכך שהוא זוכר, משהו, ולוקח על עצמו את התפקיד האלוהי. דמעותיי נושרות על בגדיו וממלאות את נשמתי חיים.

הוא לוקח אותי ואני עוד מביטה באצבעותיו.

"השלמות אוחזת בנו במקומות לא צפויים. אל תצפי להבין למה או מתי הדבר יקרה, תמשיכי ללכת עד שתרגישי את הצורך לעצור, וגם אז תפקפקי אם המקום בו את נמצאת יביא אותך לשם."