יש לי הרגשה של חוסר הוגנות. אחרי כל המתח הרגשי שהצטבר בי השבוע, כל כך התחשק לי לפרוק אותו עם מישהו מסויים שאני יודעת שחיבוק אחד ממנו ימיס אותי לשלולית וירגיע אותי. אבל כמובן שעם המישהו הזה אסור לי להפגש כי זה יוביל לשתיקות רועמות ולתחושה מעיקה, שאני מיותרת שם בכל הסצנה ולמה העליתי על דעתי שזה בסדר לבוא?
ויתרתי על העניין, למרות שאני מתגעגעת, למרות שאני יודעת שיש במקום ההוא שיכחה מבורכת (תחלופה רעה למילה bliss). כמו בכל סיפור שהיה לי אי פעם בעבר, אני יושבת ואוכלת את עצמי על הטמטום בחשיפת רגשות כלשהם לבחורים ובחורות, זה מיותר. לשתוק היה חוסך לי הרבה בעיות והתחבטויות.
הייתי כנה עד הסוף עם דניאל. נפגשתי איתו ביום ראשון, הפעם השנייה שנפגשנו מאז שנפרדנו, ואמרתי לו שאני מרגישה לא נעים. מביך. ועם זאת, אבסורדי, כי זה איתו. לא קל לי להבין שאין לי מושג איך החברות שלנו נעלמה, והביטחון שלי בו כבר לא קיים. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה בודדה ושאין לי למי לספר. זה הרבה יותר קשה עם אנשים אחרים, ובסה"כ הבנתי שאני חולקת עם יותר מידיי אנשים לאחרונה את רגשותיי. אולי בניסיון למצוא אוזניים מתאימות, שבאופן טבעי בשבילי חייבות להיות של גבר כלשהו, אבל נוטה לאחרונה לצד הנשי. בעיקר בגלל הצבא.
גם מהצבא קצת מתחיל לי להמאס. אני מרגישה שהעבודה שלי לאחרונה נהייתה רוטינה משעממת של שיעורים, חפיפות, קורסים. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבמהלך השבוע עשיתי משמרות מבצעיות, ולא רק בשבתות וחגים, וכבר התחלתי לתפעל את כל הבעיות של המערכות שלי טלפונית עד שכשאני יושבת מולה אני לא זוכרת איפה לוחצים... כבר נמאס לי לראות power point וקבצי excel כל היום.
ומחר שרה מתחתנת. זו בכלל בשורה שאני לא מצליחה לעכל... אפיק ואני נשב יחד ואני ממש מקווה שיהיה לנו כיף, ואני חושבת מה אני אכתוב לשרה בכרטיס ברכה. בסוף אלו יהיו 5 דקות כתיבה של דברים מהלב, בלי צנזור, כי זה הכי אמיתי. כי כך אני רוצה שהחברים שלי יראו אותי, וידעו שככה אני גם אוהבת אותם.
העיניים נעצמות ואני עדיין מחכה לחיבוק ההוא, לחמימות במיטה, זו של יום שני. מוכנה להתפשר גם על הספסל של שבועות.
יאוש. hey there, slow down.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
