הרבה השתנה בשבוע האחרון.
במוצ"ש השתכרתי בפעם הראשונה בחיי. לא התעלפתי, לא הקאתי, אבל אני שכחתי חלקים מהערב ב"סוטרא". דניאל החטיף לי סטירה של אכזבה, דיברנו הרבה על כל הדברים שאמרתי לו שם וכל הדברים שנאמרו קודם. רשמתי לעצמי במונית בדרך הבייתה שאני בושה ונכלמת על הדברים שאמרתי לו כשכל מה שרציתי להגיד לו כל היום זה שאני מאוהבת בו, שתמיד הייתי (בכתב עקום של שיכורים). ישנו רחוקים אחד מהשנייה, כל המעט שעות שהיו לנו לישון, לא העזתי להתקרב אליו למרות שרציתי. הריח שלו היה קרוב אליי כל הלילה והתחרפנתי. הרגשתי מטומטמת.
בבוקר למחרת ההתארגנות שלנו הייתה מאוד מסורבלת. הייתי לא מאופסת לחלוטין, לא רציתי ללכת, לא ידעתי מה קורה איתנו, מה אני עושה? כן, לצבא. שיט, המון אנשים בתחנה ודניאל מרגיש לא טוב.
הגעתי בדקה התשעים, דקה לפני שהמפקדת נכנסה לכיתה, ניצלתי משעות השבוע ~נשימת רווחה~. איכשהו שרדתי את היום בלי להרדם, התנשקתי עם מיכל במוצ"ש? (כן.) רקדתי עם עדי והפרענו לכולם לעבור. שתיתי חצי ליטר הוגארדן ועוד שני קוקטיילים ואז משהו כזה שמיכל הזמינה שהורדתי בשני שלוקים. יאיר היה חמוד ממש, ניהלתי עם עדי שיחה על בליעה ויריקה, היא לא הסכימה להתנשק איתי ועם מיכל. ולאדי עודד (אני חושבת).
היה שבוע ממש ארוך. הלימודים היו מפרכים בגלל שהמרצה בחלק הראשון של השבוע הייתה נוראית, משעממת, מרדימה, חסר לה ההבנה הבסיסית של החומר, לא עניין אותה לדעת דברים לעומק או לפחות לנסות להסביר לנו אותם. היה לה סבלנות, שזה טוב, היא נתנה הרבה שאלות לחזרה. המבחן היה טוב, אני חושבת.
החלק השני של השבוע עבר בהמון געגועים. הייתה שיחה עם זואי בראשונה שנתנה לי את הסטירה השנייה שהייתי זקוקה לה- אני לא יכולה להכאיב לדניאל יותר. אני רוצה להיות איתו, זה טוב לי ולו ולנו. כתבתי בעקבות זה מכתב לדניאל שמסביר את כל מה שאני מרגישה והקראתי לו אותו בטלפון ביום שני כשסיימתי. ואין לָך מושג, ואין לֵך מושג, וכן- נפגשים בשישי, חייבים.
המרצים בחלק השני של השבוע היו נהדרים, המבחן הלך טיפה פחות טוב אבל ניחא. שעת מפקד הייתה זוועה, המטרה הייתה לעודד יוזמה ותושייה וכל מה שיצא מזה זו תחרותיות זולה עם פרסים מובטחים בסוף. אני אחראית להעביר בשבוע הבא פעילות למגמה שלי, אנחנו מתפצלים להרכב הסופי של החלקים ביחידה. עכשיו אולי אתחיל לדעת יותר על התפקיד שלי ולא אלמד רק על האחרים. היה גם מד"ס קיקבוקס השבוע שהיה נפלא, למרות שהרגל כאבה לי נורא אח"כ. חיכיתי וציפיתי.
נפגשים. תחושת הרווחה נפלאה, "אני אוהבת אותך" "אני אוהב אותך". מתנשקים, רעבים, הולכים לאכול. צופים קצת במופעי הרחוב של מוטורולה ברח' דיזנגוף (היה מגניב ביותר, אני מוכרחה לציין. רק היה חבל שאני הייתי במדים ועם תיק ענק על הגב) וחוזרים אחורה לשבת בבר גיורא. במה שהיה נשמע כמו הצעת נישואין, הוא ביקש את רצוני והתחייב לרצונו. אנחנו יחד. זוג. התעוררות של שנה לפחות. אני ודניאל, לכולם זה היה כל כך ברור אבל רק לנו לא. לי לא.
הלכנו לבקר את זואי והרגשתי מובכת, מותר גם כשלא לבד. נגמר הזמן מהר מידיי ונאלצנו ללכת, הגענו לארלוזרוב ונאלצתי לסלק אותו בשביל שאני אוכל לעלות על האוטובוס, לא יכולתי לעזוב. "אנחנו צריכים יותר זמן יחד", אוף דובון, לא יהיה לנו הרבה מהדבר הזה בגללי עכשיו. שוב מתחילים עם מגבלות? אבל אני יודעת שהפעם יש מי שמחכה לי. ואני? אני אשתוקק, כתמיד :)
השבתות לא יגיעו בחיים... גוועלד.
יאוש. Stupid happy smile on my face.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
