יום 1.5, בסימן חרדות 26.07.2011, 13:46 זמן ברזיל
אז עכשיו אני על המטוס האחרון מסאו פאולו לאורוגוואי, אחרי 5 שעות המתנה מחרפנות למדיי. את הכרטיס עלייה למטוס קיבלתי רק 10 דקות לפני ההסעה למטוס, ואני -לחוצה כמו לא יודעת מה- מטרידה כל אחד בכדי לברר שבאמת רק בשער אני מקבלת את הכרטיס. אם אני אי פעם אצטרך לנסוע שוב לבד, אני חייבת לזכור להשאיר את הפולניות בישראל...
הטיסה לברזיל הייתה ממש נחמדה, ישנתי יחסית הרבה וישבה לידי בחורה חמודה שחזרה מתגלית. ממה שהיא סיפרה לא נראה שהיו איתם אנשים שאני הכרתי מהצבא, ונראה שהיא נהנתה. גם שהחבר'ה שהיו איתה היו ממש נחמדים.
אני מבינה שזלזלתי בארגון של הטיול הזה. אני דיי יורה מהמותן בכל הנוגע לפרו, ולא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות בהתחשב בחרדות "לבד" שיש לי היום. יש לי כמה ימים באורוגוואי להתאפס, אבל אני חייבת לעשות שלד מבוסס לטיול הזה, אחרת אני נראית תיירת לא נחושה- וזה יוביל לצרות.
אני מרגישה שאני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה להסתדר עצמאית ולגמרי לבד, ובכל זאת אני כל כך מתחרטת שלא נסעתי עם עוד מישהו ורק לחזור לארץ לבד מאורוגוואי. טיול חכם הרבה יותר, אבל אני לא תכננתי את הטיול בחוכמה בכלל.
וזהו לעכשיו, אני אשב להנות משעתיים וארבעים דקות טיסה אחרונות לשבוע זה.
31.07.2011, 09:08 שעון אורוגוואי
התעוררתי בסביבות חצות והתחלתי לחשוב על הנסיעה לפרו. אני לחוצה ומפוחדת, אין ספק, אני לא ארגנתי כלום וזה נוראי. אני חושבת שלראשונה בחיי חוויתי התקף חרדה, היה לי לחץ נוראי בחזה והרגשתי שלמרות שאני נושמת האוויר לא שמיש. לקח לי קצת זמן להרגיע את עצמי בעזרת משהו מוכר- הדרך מארלוזרוב לקריה. זה משונה, אבל משום מה ידעתי שזה מה שירגיע אותי, כי זה הדבר הכי מוכר ו"בעל פה" שאני עושה. אני אפילו חושבת שראיתי אנשים.
אז פחד מכונן בי כעת, וזה לא טוב, אבל כרגע אין לי ברירה אלא להתגבר על זה כי אני ממש רוצה להנות מהטיול. אני חושבת שאני אחפש בהתחלה איזו חברת תיירות שתעשה לי טיול עד לנסקה, ומשם אני כבר אסתדר.
אני עדיין מרגישה את הלחץ בחזה, אני לא swinger כמו שאבא יכול להיות לפעמים, והוא בדר"כ לא כזה. זלזלתי בארגון של הטיול, כי באמת שלא התחשק לי לנסוע פתאום, ובעיקר היה כדאי להגיד את זה בזמן ולבטל הכל עד שיהיה מישהו לנסוע איתו, או לנסוע רק לקטע עם אבא.
וככה להשאר ילדה קטנה לנצח? מפוחדת ובידיים של מישהו שיכול לארגן יותר טוב? אני לא ממש אוהבת את הרעיון, אבל אולי ככה זה צריך להיות. אני לא עצמאית, את זה אני כבר יודעת, אני עוד תלויה בכל כך הרבה דברים ואנשים סביבי. לו הייתי יכולה לפרנס את עצמי, אולי הייתה מרגישה יותר טוב, אבל גם עכשיו אני צריכה להתחיל לגדל עמוד שדרה!
כוסאמק. לא בא לי להיות לבד.
יום 8, אז אולי זה לא כל כך נורא 01.08.2011, 18:45 זמן פרו
הגעתי לפרו, באורוגוואי היה בחור נחמד שעבד עם דוד שלי, שעזר לי קצת להתמצא בהתחלה. אז נחתי בלימה, עיר צפופה ורועשת, מזכירה קצת את הסרטים מהודו אבל קצת יותר בנויה. נהג מונית לקח אותי לתחנת האוטובוס של cruz del sur שם (אחרי שחיכיתי שעתיים) עליתי על אוטובוס לפאראקאס. הנסיעה הייתה די ארוכה (מעל לשלוש שעות) באוטובוס פינוק מגניב.
היום הלך ממש חלק וזה הרגיע אותי נורא. גם עכשיו כשהגעתי לפאראקאס מצאתי מקום חמוד לישון בו במרכז העיר (כפר? עיירה? מה קוראים למקום שאפשר לחצות אותו תוך 10 דקות ברגל?), עם מקלחת חמה. קצת פינוק ליום הראשון, למרות שזה הרחק מאנשים (לבדי בחדר, בלי חשק לצאת לבלות כי אני עייפה). מחר אני אפגוש אנשים בסיור ל-isla de bastallias ואולי נמצא מישהו נחמד להמשיך איתו לנסקה. רוב האנשים פה עם תוכניות בנויות מראש, ואני חשבתי שאני אהנה מהספונטניות (ומוכיחה לעצמי שאני לא מכירה את עצמי בכלל...)
מעכשיו אני צריכה לשים לב לתאריכים, עוד 9 ימים עד שאבא בא ואני צריכה לחכות לו בקוסקו. מרגש לי שהוא בא, אבל אני לא רוצה שהוא יידע כמה לא מאורגנת יצאתי לטיול. אבל אולי כל הפחדים שלי כבר העבירו לו את זה, ויותר מזה- שלא התייעצתי איתו על כלום לפני שנסעתי.
הולכת לנסות את מזלי בשינה (19:30 בערב)
המשך יבוא,
יאוש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
