החיים כפי שהם

אני יודעת שאני לא מחפשת רק אינטראקציות מיניות.

אני יודעת שאנשים חושבים שאני לפעמים לא יודעת מה גבול הנתינה הנכון.

אני יודעת שאם דבר מפריע לי הוא לא יעבור לי ליד האוזן, ולא ארפה מזה זמן רב.

אני יודעת מי האנשים שיכולים לשפוט אותי.

אני יודעת גם על מה.

אני יודעת שאני חוששת הרבה יותר מבעבר להפגין רגשות כלפיי אנשים שיש פוטנציאל גבוה שאפגע מהם.

וכשאני מתחילה לראות דברים במקומות בהם אין סיכוי שיתקיימו, אני יודעת שאני עלולה לבלבל בין אמת לבדידות. ואם האמת שם, אז חוזרים לכך שאני לא מסוגלת להפגין רגשות.

אני יודעת שאני מאופקת משהייתי.

אני יודעת שעשיתי דברים שאין בהם פסול, וגם דברים שיש בהם פסול.

אני יודעת שבמקומות שהיה לי חשוב, התנצלתי בכנות.

אני יודעת שסיבות הערות שלי עכשיו אינן תקינות.

אני יודעת להנות ממה שיש לי כיום, גם בימים כבדים יותר.

אני יודעת מי מכיר אותי ומי רואה מגוון מסכות.

ואין לי שום ספק בכך שאני אמשיך. ושיקפצו לי.

יאוש. פוסט איפוס.

משהו החליט לזמן לי את כל האנשים מהעבר בשבוע אחד. זה התחיל במייל שקיבלתי משי (שלאחר מכן שמעתי ממישהו שזה הוגדר בבלוג שלו כדבר מטורף שהוא חושש מתגובותיו) ביום שני בערב, אייל ניסה להתקשר אליי כל יום רביעי, פט שלח לי הודעות היום. הכל פתאום חוזר ומנסה לבלבל אותי אבל אני עדיין יודעת לומר לא. צחקתי עם זואי היום ואמרתי שאני סוגרת תקופה ושלא האמנתי עד עכשיו שקיים דבר כזה- Closure.

התיישבתי סוף סוף לכתוב את המייל תגובה, עניתי לבסוף לאייל באדישות מה וחוסר סבלנות לשיחה וניתקתי דיי מהר, אמרתי לפט שהוא מטורף אם הוא חושב שאני אבוא אליו שוב (אחרי ששיקרתי שיש לי מישהו, אבל גיליתי שגם ככה הוא לא מרפה. הוא הזמין אותי לבוא ושנשמור את זה בסוד... נו באמת. ועוד שהוא יוצא עם מישהי!). האם אני נפטרת מהזיכרונות שליוו אותי כל כך הרבה זמן? אני רק מגלה שהרצונות שלי התהפכו בקיצוניות כזו, זה בריא לי. אני מרוצה מזה שאני אומרת לא לאנשים שלא יכולתי פעם לעמוד מול בקשות שלהם.

וחוץ מזה? ולאדי לא עונה לי לטלפון ואני מניחה שזה מחשש שאני אקרא לו בשמות לא יפים ואתן לו הרצאה של "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!". אני רוצה לתכנן מסיבת גיוס ל-6 במרץ ולכן אני צריכה לדאוג להמון מעגלים חברתיים מוכרים ולמצוא איזה כישוף שיגרום לחלקם לפחות להתחבר. להחליט מה אני רוצה לבשל ולאפות לאירוע (וזה לבד ייקח לי שבוע), לדאוג להורים לנופש כדי שהם יעזבו ליומיים-שלושה (ואני עדיין לא מאמינה שאמא הסכימה לקיים את המסיבה בבית... היא רק ביקשה שמישהו יישאר לישון איתי ושמחה לשמוע שנידבתי את דניאל למשימה P: ). האנרגיות שלי עדיין גבוהות מאתמול והן רק יעשו לי טוב.

שתהיה לכולם שבת נהדרת,

יאוש. מחכה כבר שרוזי תחזור.

יש אנשים שלא מפסיקים לומר שהם 'זקוקים' לאנשים בחייהם בסיטואציות מסויימות (וסיטואציה מסויימת יכולה להיות גם תמיד). הם לא רוצים אותם, הם זקוקים להם. אני כבר גמלתי את עצמי מלומר שאני זקוקה, הרבה בזכות אלה שלימד אותי שהרבה פעמים הביטוי 'לא יכול' פירושו 'לא רוצה', והאמת שזה עזר לי להתבגר ולעמוד קצת יותר בזכות עצמי.

אבל אני לא יכולה לומר שזה נכון במאה אחוז. יש אנשים שאני מכירה בהם כחלק מחיי כשהם כבר מזמן לא חלק פעיל בהם ואפילו הזכרונות מהם לא מועילים או מוטיבים לי בכלום, ועדיין הם נשמרים קרוב אליי במחשבות. הסיבה לכך נעוצה בזה שעם כולם יש משהו שלא נאמר, שלא נגמר סופית, שמדשדש ומציק; אני לא התרוקנתי מספיק כדי להבין סוף וליישם אותו. תמיד קראתי לזה נקודות חולשה לאנשים, אבל אלו לא נקודות בלבד- יש רובד מחשבתי שלם שנמצא מאחוריהן, אחד שצריך לחסל לתמיד.

לצערי קיימים הרבה אנשים כאלה בחיי ואני רק מחפשת את where have we gone wrong כשזה בכלל לא משנה. כשמשהו כבר נגמר אי אפשר לתקן את מה שגרם לתחילת הסוף, זה מיותר, ואולי עם ההבנה הזו אני אוכל סוף סוף להרפות.

יאוש. כי הוא צודק. הם צודקים.