החיים כפי שהם

להתעורר בבוקר, להסתכל שמאלה ולראות שאין שם אף אחד. בדרך כלל אני זו שמעדיפה לישון ליד הקיר, למה אני אוטומטית בוהה לשם?

אני זוכרת בבירור שהיה שם מישהו, מישהו שמאוד רציתי שיהיה שם, אבל באור יום הוא נעלם. גם החדר נראה שונה, כנראה שחלמתי.

רבע השעה שבאה אחרי ההתעוררות מוקדשת למחשבה על נושא, רציתי שהוא יהיה שם בשביל להרגיש אותו. לאחוז בו, ולא יותר. ואם אני רוצה את החום שהוא מעניק, האם זה אומר שאני רוצה גם את כל השאר? האם אני יצאתי שוב למסע הוכחות בו אני רוצה לגרום למישהו להרגיש נחשק על מנת שיהיה פחות לבד, או שאני רוצה שהוא יהיה איתי?

כל המחשבות תמיד מובילות לאותו הרצון, שיהיה איתי. כי כשאני רוצה להיות עם מישהו אני רוצה לתת לו להרגיש שהוא לא צריך יותר, שהוא לא יחשוב שחסר לו משהו. ואם חסר, אני יודעת להודות במה שאני יכולה לתת ובמה שלא.

למרות שבשנה האחרונה אני מרגישה התדרדרות ביכולות שלי, אני מאמינה שעדיין יש לי את היכולת לאהוב במידות שהכרתי פעם. אני מנסה לרסן את הפגיעות שלי, אבל יש אנשים שמולם אני לא יכולה. האמת חייבת לצאת גם אם לא ארצה, אחרת זה גורר בעיות.

אני לא מצליחה להתגבר על זה. אני חלשה לתחושות האלה ומסרבת להמשיך. למרות שקיימות אפשרויות אחרות, טובות, אני לא באמת רוצה אותן. אפילו לא לתת להן את ההזדמנות שמגיעה לי. אני עוד רוצה את יאיר.

אני שוכבת על הספה ובוהה בטלוויזיה. הוא יוצא מהמקלחת, במגבת בלבד, עובר לידי ונותן לי מכה בתחת. הוא ממשיך ללכת לחדר השינה ואני רצה אחריו לתפוס אותו ולנקום.

אנחנו במטבח, כל אחד בבישולים שלו. באופן לא מתוכנן מסתכלים אחד על השני, חיוך מבוייש. הוא צוחק, אני שולחת יד לטעום ממה שהוא מכין ושומעת "את תהרסי את ההפתעה!"

אני חוזרת לדירה אחרי ריצת לילה ארוכה, הוא ישן במיטה. צריכה להתקלח, נכנסת מתחת לזרם המים החמים ומרגישה גוף נצמד אליי. הוא התעורר.

הסרט ארוך יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה וכבר נהייה לי חם ומשעמם. אני שואלת את עצמי איך אפשר לשנות את הסיטואציה, והוא (שמכיר אותי טוב) כבר הבין שצריך לדאוג לזה עוד לפני שפציתי פה.

קוביות קרח? תמיד ידעת איך לפנק אותי...

הוא חזר עייף והייתה לי תחושה שמשהו רע קרה. ישבנו לדבר והוא התחיל לרעוד, אני מחזיקה אותו, והפחד הכי גדול שלי מתממש.

והשאלה האמיתית שלי, בתור איה: האם אנשים זקוקים לרומנטיקה בשביל כל הדברים האלה?

האם חייבים לממש אותם בזוגיות?

התשובה: פעם זה לא היה ככה. אולי עכשיו הדברים כבר השתנו.

אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה. מה לעזאזל אני רוצה?

כנראה שכרגע זה מסתכם באינטימיות.

הלכתי, עייפה ורטובה מדמעות. הלכתי כדי לברוח מכל הצרות שלי בידיעה שכשאני אפסיק לבכות יהיה לי הכוח להתמודד. ובאמצע הדרך לשקט ולבד ראיתי פתאום דמות כל כך מוכרת עומדת, בוהה. זה היית אתה, חשבתי שמזמן כבר נעלמת ממני, הבטת בי במבט חודר. שוב שאבת אותי, "גם ככה אני חסרת כוחות, מה עוד נשאר לך לרוקן?" בשקט, שלא תכעס. רציתי שתיעלם אבל המשכת ללכת אחריי, ישבת לידי כשבכיתי אבל לא אמרת מילה. רק הסתכלת, המבט שלך התחיל להכאיב לי וביקשתי ממך יפה ללכת. "אתה לא יכול להופיע סתם ככה, לא אחרי מה שקרה, מבלי להגיד מילה. תצטער, או לפחות תסביר למה באת..." והמשכת לשתוק. אחרים הגיעו כבר ועברו דרכך בקלות כדי להגיע אליי, פתאום החלפת מקום. עכשיו עמדת והשפלת מבט לכיווני, הקטנת אותי שוב? הרגשתי חסרת תועלת, הייתי מרוכזת בך כל כך, באכזבה שלך ממני במבט אל הרצפה הקרה שם אני ישבתי. הבטתי למעלה והדמעות זלגו, "מה אתה עוד רוצה עכשיו?" והן הביטו בי ולא הבינו אל מי אני מדברת.

זזנו, לא יכולתי להפסיק לראות אותך. עכשיו עמדת שם מבעד לסורגים, רק עומד שם ובוהה אליי. לא הבנתי למה הנוכחות שלך שם לא הפריע לאחרות והן המשיכו לעשות מה שעשו, והייתי כל כך מרוכזת בך. עמדתי מולך עכשיו, רציתי שתלך, "אתה מפריע" אמרתי. הסתכלת עליי אחרת, פתאום במבט אוהב. חייכת חיוך קטן, גם כשהבטתי בך מרחוק אבל לא קראת לי לבוא החוצה. רק הסתכלת וחיכית, אולי שאני אבוא לבד. אבל לא יכולתי לבוא, לרוץ החוצה בשביל לחבק אוויר? למי זה הגיוני?

זה ממשיך לכאוב ועכשיו גם להעלות ספקות. בטח עשיתי משהו לא טוב, בטוח. רק איפה זה נמצא ולמה זה נעשה? [ואיך אפשר לתקן... בבקשה. איך אפשר?] אני הפסקתי להדחיק. מפריע לי שרחוקים ממני. אני אשמה, אני אודה במה שצריך, רק תתקרבו חזרה. קשה לי לבד עם כל הלחץ הזה.

כמה שאני אוהבת את דניאל, כמה שהוא מושלם. תודה יקירי שאתה הופך כל יום לזהב עם המילים החמות שלך.

יאוש. פאטאמורגנה זה לא רק למדבר.