החיים כפי שהם

אחרי שיחת לילה ארוכה עם מישהי שמתקרבת אליי (או אני אליה) הבנתי שאני לא רוצה "לגזור קופונים" בפומבי, אבל עמוק בפנים אני תולשת אותם בכל הכוח בשביל לומר לעצמי כל הכבוד.

עד עכשיו לא הייתה לי המודעות העצמית בשביל לראות את זה, פחדתי נורא שמישהו בחוץ יראה את הכבוד שרכשתי לעצמי אז הנחתי שכל הדברים האלה אמורים לבוא לי בטבעיות ואז הכל בסדר. העניין הוא שזה לא כל כך פשוט להרפות מהתחושה הזו, להוריד את האגו ולעשות את מה שסביר כשהוא לא משתלט. לא לעשות בשביל לשמור את הקלפים אחר כך ולהיות הפולניה הטובה בתבל, לא להרגיש שאני לא רצויה.

אבל לפעמים, כשהאדישות משתלטת ואני מתחילה להרגיש שלא בא, שהסיבה היחידה שמושכת אותי למקום מסוים היא שאני צריכה להלחם על המקום שלי... האדישות הופכת לדמעות שמצטברות בעיניים ולא נופלות, ופחד קיומי משתלט עליי שעשיתי משהו לא בסדר, שאני יודעת שעשיתי משהו לא בסדר, שפעם היו יותר טובות ואני כרגע סתם אפס.

ואני מסתכלת על החבילה של הגלולות, רואה שבעוד 5 ימים יש הפסקה ושטבעי שאני אתרגש ואתעצבן, ועוד שבוע זה יעבור. אבל זה לא הגיוני שכל חודש מופיע מחדש משהו סביב אותו הנושא, נמאס לי להרגיש מיותרת. נמאס לי לא לדבר ימים שלמים, נמאס לי הספורט ברקע, נמאס לי לא להפגש באמצע השבוע, נמאס לי לבכות כי אני לא ישנה טוב, נמאס לי לחזור לעבר ולחשוש שהדפוס יחזור על עצמו.

כל דבר מרגיש לא מוצלח, והיכולת לקום מהמיטה בבוקר מתמעטת.

לא בא לי. בעיקר בגלל שאני יודעת שפסיכולוגית אני משפיעה על עצמי יותר מהכל. ואני חזקה בתחושת נחיתות כשאני רוצה.

אני מתפוררת.

הלחץ, העומס, חוסר הזמן, חוסר המעש בזמן שיכול לשמש לדברים כל כך הרבה יותר טובים, חוסר בלראות אנשים מחוץ ליחידה/קורס/חדר בצבא/עצמי, חוסר זמן התפרקות, צבירה של הכל בתא לחץ מיוחד שנקרא הגוף שלי.

התמוטטתי אתמול בזמן היחיד שהיה לי השבוע עם חבר שלי. לא יכולתי להתגבר על כל העצב והעצבים שהצטברו בי. נמאס לי, אני רוצה הבייתה, אני רוצה לשכב במיטה, הצעתי לך לבוא לישון אצלי ואמרת שזה לא רעיון טוב, לא רצית להשאיר אותי ככה אבל בכל זאת נפרדנו, לא היה לנו סבלנות להתמודד עם זה כשיש כל כך מעט זמן. איפהשהו עמוק בתוכך אני מרגישה שזה הכי מעצבן אותך שאני לא מסוגלת להיות שלמה עם שום דבר.

אז אני בכיתי, וכשרציתי לישון באוטובוס התיישב לידי האיש הכי שיכור ומסריח באוטובוס ומרוב לחץ לא יכולתי לישון. הגעתי הבייתה אחרי שעה והתמוטטתי למיטה.

קמתי הבוקר ובכיתי לאמא. ועכשיו אני רוצה שוב לבכות.

אין לי כוח לכלום כרגע ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד כי כל דבר שאני אומר לא יעזור, ואני סתם מעצבנת אנשים, ולמה לקראת הסוף הכל נשבר, ולמה אני צריכה לסיים את הקורס בתחושה מרירה ושהמפקדת שלי תאמר לי שהיא לא סומכת עליי בגלל שיצאתי 5 דקות מוקדם יותר לארוחת צהריים, ולמה אני מרגישה לא נוח בעור של עצמי, ולמה התחלתי לדמם מהאף בלי הפסקה, ולמה אני לא מצליחה לישון כמו שצריך בלילות, ולמה אני לא חברה טובה, ולמה אני לעולם לא אוכל להבין כלום.

השבוע האחרון היה אחד מהנוראיים, הרגשתי באופן תמידי מדוכאת, עייפה, משועממת וחסרת תועלת. אנשים סביבי לא מוכנים להזיז את עצמם לטובת קידום דברים חשובים אבל מצפים ממני שאני אתגייס לכל המשימות שלהם בכל הרצון ובכל הלב. יש לנו פרוייקט ענק לסיים עוד שבוע וחצי, והחלק שלי חצי גמור ושלהם? בכלל לא נגעו בו, לא חשבו על זה יותר מידיי.

המפקד שלי ציפה השבוע שנגיד לו שאנחנו מתרגשים להכנס ליחידה ושאנחנו בטוחים שכולם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ושניגש לעבודה בכיף. אנחנו פשוט שתקנו, והוא אידיוט, אני לא מצפה לכלום מהיחידה הזו כבר, אני לא חלק ממנה, אני "הקורסיסטית שהתאמצנו כל כך להרחיק אותה במשך חודשים והיא בכלל לא שייכת אלינו". לא רוצה לבוא יותר לקורס, לא רוצה להכנס ליחידה, לא רוצה לעשות משמרות בראש השנה, יום כיפור וסוכות, לא רוצה יותר לבכות לדניאל, לא רוצה יותר להרגיש רע כשאני איתו כי לא מגיע לו השטויות שלי, לא יכולה יותר להבין למה אני לא שמחה.

לעזאזל, אני פשוט רוצה למות כרגע. אין לי כוח להרים את עצמי מהמקום הזה, נשבר לי.

אני לא בת אדם חזקה ואף פעם לא הייתי. כולם מכירים אותי ככה, עם המסכות, בלי המסכות. אני לא מתפקדת כרגע בשביל אף אחד ולכן אני אהיה ממורמרת ועצובה, לא יהיה לי כוח לבוא למקומות, אני אהיה במחזור בעוד פחות משבוע, אני ארגיש טמאה, אני אזלול יומיים ואז לא אוכל כלום במשך שבוע, אני ארצה להקיא כל כמה דקות, אני אירה במישהו במטווחים ביום שלישי, אני לא אסיים את הקורס בשום מידה של כבוד ואני לא אחבק אף אחד.

אני עם מתח של שבועיים, כל מקום בגוף כואב לי, אני רק מצטערת על אתמול... ושוב אני כלבה עלובה.

בחלומות האחרונים שלי אנשים כל הזמן מנצלים אותי ומקללים אותי. האנשים בחלומות שלי הם לא אנשים מוכרים או אנשים שנועדו לסמל אנשים בחיי (מלבד חלום אחד שבו זואי כיכבה) וגם האירועים הם לא כאלה שהיו או מסמלים דבר. נראה שתת המודע שלי מנתק את עצמו מהמציאות, דבר שלא אופייני לו כלל, כי חלומותיי תמיד מקנים לי איזו אחיזה מחודשת במציאות ולאחרונה אין בהם כלום.

המכנה המשותף לכולם הם שיש בהם המון מן הסתמיות אבל לקראת סוף החלום יש עקיצות ורוע מצד האנשים שאיתי.

יש לי בעיה גדולה עם הבעת רגשות. אני אוהבת יותר להתפרץ (וכמה חבל שזה לא בבכי) מאשר לומר מה מטריד אותי באופן הנחשי וההדרגתי, מתפתל לתוך התודעה והרעל מתפזר ומכה בהפתעה אחרי זמן מה שזה מחלחל בך. אני לא מסוגלת יותר לאפק את הכעס שלי, אני שונאת שאנשים מודים בזה שאני מדהימה.

אם הייתי כל כך מדהימה לא היו נשארים אדישים אליי, אם הייתי כזו זה לא היה לוקח זמן להבין. כן, אני פאקינג כועסת שאני ספוג, שהייתה בי אי פעם הסבלנות לאהוב מישהו, שאני תמיד מוצאת לעצמי בעייתיות במקום קשר, שאף אחד לא באמת מוכן להתאמץ בשבילי ולעבור איזה מכשול כי מעצם זה שהוא שם יש פה בעיה. נכון, יש בעיה, בוא נפתור ונוריד את המכשול במקום לפנות לאחור ולוותר ככה סתם.

אני שוב עירומה באמצע היער ההוא, כמה זמן שלא הלכנו שם לטיול.

יאוש. שופינג, בבקשה.