החיים כפי שהם

אותי לא קשה להרים ולהוריד במילה אחת. אני אדם חלש, לא אתיימר להיות אחרת.

אני נוטה למצבי רוח ובעיקר אוהבת לשקוע בדכדוך ולהרגיש לבד, וישנם ימים שבהם אני יודעת שחוסר הביטחון שלי שוקע וקשה לי להיות בסביבת אנשים שאני אוהבת וכנים איתי.

בזמן האחרון הרגשתי הרבה יותר טוב. בזמן האחרון אני הייתי קצת יותר חזקה מזה, ולא נתתי לאף אחד לרסק אותי ולעצמי לא נתתי לשקוע בדכדוך ליותר מכמה שעות בודדות. בשבועיים האחרונים נדמה שהעולם מזמן אותי לדו קרב, מביא איתו אנשים מהעבר שלי שיתקיפו אותי מכל מדיה אפשרית, אנשים שאני לא בקשר איתם כבר שנים והאמת- רק מעלים בי את התחושות הרעות של חוסר ההערכה העצמית.

אני מרגישה שכולם מחפשים ממני משהו שלא קיים עוד, משהו שמת סופית עם ההבנות שלי בפרו בקיץ האחרון, ואני לא רוצה לחזור להיות האדם הזה יותר. נכון, אני בודדה ועוברת ימים שבהם אני זקוקה לאיזהשהו חום שלא נמצא יותר על בסיס קבוע, אבל האנשים האלה הם האחרונים שאני אחפש את החום הזה אצלם.

ועדיין יש מי שמרים ומוריד אותי במילה, במבט, בהודעה של אמצע היום. אני רוצה להכחיש בכל הכח שזה קורה, אבל זה בלתי אפשרי. ואני יודעת שהפעם אני לא אהרוס את החברות בשביל משהו שנועד להכשל, לא יאמרו לי יותר שאני לא הבחורה שחולמים עליה בלילה. לא יאמרו לי שאני לא יכולה להבין את מה שהאדם מתכנן ולכן אני לא יכולה להצטרף אליו לדרכו. לא יוליכו אותי שולל במילים מתוקות רק בשביל שאני אגלה שיש אחרת בתמונה. לא יזמנו אותי כמו כלב לניצול חד לילי ויעיפו אותי הבייתה בסופו של יום. לא יגרמו לי להרגיש רע עם עצמי שאני מקבלת החלטות שטובות לי רק בגלל שבן אדם אחר נמצא בזבל והוא מאמין שאני הישועה. לא ישימו לי אולטימטום של הכל או כלום, אני בוחרת בכלום.

אני מתחילה לתהות אם אני טובה רק לאנשים שזקוקים למשהו. לאנשים שאוהבים לנצל עד תום רק מה שמוכן לתת להם בתמורה, בלי מאמץ מיותר. אני רוצה להרגיש שמישהו רוצה לתת לי משהו, כי ריק לי, כי אני זקוקה לרבע חיוך מהצד השני של השולחן. לשם שינוי אני באמת רוצה לחייך ולהרגיש טוב עם הכל סביבי.

ישבנו במקום חשוך למדיי. הרשיתי לעצמי להתקרב מעל למה שמותר בחברה, רגל התחככה באחרת בעדינות, כמו ללא כוונה. ננזפתי במבט נוקב ובחרתי להמשיך לשבת קרוב. ידעתי שאני כבר קצת שיכורה, לא תיארתי לעצמי שהוא ייתן לי להמשיך לשבת שם, אבל נראה היה שהוא הבין שאני לא מודעת ב-100% למעשיי. התחלתי לדבר הרבה שטויות, וכל מה שרציתי זה שערב ייגמר באוטו בדרך שהיא לא הבייתה. רציתי לדבר, לפרוק המון עול, אבל במיטה שכובים, גם בלי סקס. חיפשתי תחושת ביטחון כדי שלפחות אני אוכל להרגיש שהוא חבר קרוב, אבל אני לא מצליחה לבטוח בו מכל הלב. אני מרגישה שהוא צריך לדעת על העבר, אבל הוא קורא אותי כל כך טוב שהפרטים כביכול לא חשובים, אבל לי הם חשובים. אני רוצה שהוא יבין למה בדיוק כואב לי במקרים מסויימים, אני רוצה לחשוף צלקות ולא להרגיש חלשה. רק מובנת קצת יותר. להוריד מהחזה את כל הטעויות שעשיתי ולערוך אותן על צלחת באופן מסודר, שיהיה אפשר לצלם ולשכוח. ב-3 לפנות בוקר דברים נראים יותר צלול, ואני מבינה שעברנו מקום וכנראה שאני לא הפסקתי לדבר כל הזמן.

הוא רומז שאפשר לקחת אותי הבייתה, אבל אני לא אבקש לבוא איתו רחוק משם. אנחנו עוצרים בדרך ואני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, זה יהרוג אותי, והוא רואה שאני רוצה שיתפסו לי את היד. אני רוצה לקרוס מולו ולהבין את הסיבות ולדעת שהוא ישתוק וידע מה כן לעשות. ושיום למחרת הוא עדיין יתקשר.

ואני אזכור לנשום גם כשאקום מהחלום, אני מבטיחה לו, וגם אחרי מה שהרגיש כמו 10 דקות שינה הכל כבד ואי אפשר להתגלגל לצד השני ולהתעלם. 6:30 ביום חופשה ואני בהכרה, ונושמת כמו שהבטחתי, ולבד כמו שקיימתי, ולא מסוגלת לצאת מהמיטה עד שהוא מרגיש.

יאוש. לא כתיבה בחשיבה עמוקה, קוהרנטיות היא מקרית בהחלט.

הנחתי שלאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת אני בסוף אסדק ואבכה. זה נוטה לבוא אצלי ככה, עבודה קשה מעלה בי את הקושי של דברים שאני מתמודדת איתם.

לפני כמה שעות נגמרה מסיבת יום ההולדת שלי, שממנה נהניתי מאוד. הרבה מאוד מחבריי הקרובים הגיעו עד לירושלים בשביל לומר לי מזל טוב, ואכלנו מלא אוכל טעים שעמלתי יחד עם אמא ויונתן להכין, וישבנו במרפסת בהרגשת סוף קיץ נעימה מאוד. שמחתי, והאורחים שמחו (אני חושבת), אבל אני עכשיו ערה בחדרי ובוכה.

אני מוטשת מהימים האחרונים בהם לא זכיתי להרבה שינה ולמנוחה. אני התעקשתי, אני יודעת, אני רציתי להרים את המסיבה הזו דווקא בבית שלי. היה בזה המון אינטרס אנוכי של חוסר התחשבות במרחק מהאנשים המוזמנים, רציתי שביום ההולדת הזה אני לא אכנע לצורך בלהיות במרכז בשביל שלכולם יהיה נוח. חשבתי שמישהו אחד לפחות יישאר לישון פה, אבל כולם הסתדרו עם הגעות הבייתה.

חיכיתי רבע שעה אחרי שכולם הלכו עד שהתחלתי לסדר ולנקות, הרגשתי שאני צריכה לגייס כוחות על ולא רציתי שאנשים יפריעו לי לחזור למקום שקט. הינדוס המקרר לקח הרבה זמן, ואמא התעוררה ועזרה, ופרשתי לראות טלוויזיה כי לא יכולתי עוד לישון.

כשהסתכלתי על השעון השעה הייתה 2 וחצי, ושני הפרקים המוקלטים של האנטומיה של גריי הספיקו לי להלילה ופרשתי למיטה בצעדים כבדים. וזה נפל.

לא הבנתי בהתחלה שני בוכה, חשבתי שהזעתי פתאום או שבטעות התזתי משהו על הכרית מוקדם יותר, וכשהבנת הזרם החם הצליחה להגיע לתחום ההכרה הרגשתי חור. כל הערב משהו הפריע לי ולא הצלחתי לאפיין את זה, והבזק קצר הראה לי שהכל עניין של קנאה ובדידות: הסתכלתי על החברים שלי שבאו עם בן/בת זוג, על הבחור שעד לא מזמן אני מאוד רציתי שישב קרוב אליי, ורציתי. רציתי שיהיה מי שיישאר לחבק אותי כשכולם יילכו, רציתי להיות יותר מהמארחת, רציתי לשכוח מהאדישות שנקלעתי אליה מאז החזרה מפרו, רציתי שהתחושה של הערב לא תגמר. פשוט. לאחוז עוד זמן מה בשמחה הזו ולא להודות בכך שהיא יכולה (וכהכרח לרגע הזה) תגמר.

זקוקה לפוקוס, ואנשים תמיד היו פוקוס טוב להשקעת אנרגיות וצבירה של חדשות כשאני לא שמה לב אפילו, ובשנייה זו ממש מרגישה כמו שפופרת של משחת שיניים שסחטו עד הטיפה האחרונה.

צריכה שהשבועיים הבאים יעברו הכי מהר שאפשר.

יאוש. יום הולדת שמח, כן.

ירושלים דוממת ואני מרגישה בה כרוח רפאים. אעז לומר שקר כאן, בעודי לובשת כמעט כלום, אבל הריח בשעות האלה צלול הרבה יותר.

אני מתרוקנת, הכל בשביל להרגיש את הדם זורם לאיטו במורד הזרועות והאצבעות עד לנקודת המפגש עם הקלידים, הגוף נרפה ורק האוזניים דרוכות. כל רעש קטן ברחוב הצמוד לבית נשמע כמו קללה, רק שלא יפריעו לי לחשוב הלילה כי אני מרגישה שיש לי המון על מה.

ההרגשה היא שאין לי למי להעניק תשומת לב ואהבה בדרך שאני רוצה להעניק אותה. כבר הספקתי לשכוח מאז פרו שגם אני אמורה להכלל ברשימה, אבל אני כבר לא אצליח לספק את עצמי. אני מרגישה צורך בנקודת מבט חיצונית, במחמאות, במבטים שיאמרו "תודה שאת כאן בשבילי. את היחידה שאני רוצה כאן איתי", מליטוף בעורף ועד הירך. אני עלולה להסתבך בצרות אם אגיע למפגש מבלי שהציפיות מתואמות ומבלי שאהיה הגונה כלפי הצד השני, אני לא מחפשת אויבים או להוציא את הכעס העצור בי (לפחות לא הלילה).

אני מנסה לנשום את הדקות האחרונות לתוכי ולהמיס את הרוח הקרירה בתוך ראותיי. אני מחפשת משפטים חסרי תוכן לכתוב רק על מנת שאמשיך להרגיש שאני עושה משהו שיעזור לסתמיות הזו. אני בוחרת לברוח חזרה לאהבתי להרגשה רעה, כי ההתבוססות בה טבעית לי מכדי שאוכל להתנגד. ואעצום את עיניי וארגיש שבעצם יכולתי להוציא משהו מהיום הזה, ולמה אני בכלל מתרוקנת על הספה כל היום במקום ללכת להציל את העולם?

איפה אני ומה עשיתי איתי?