החיים כפי שהם

כורך עצמי נאמנה בכל בוקר, אותי לעצמי על מנת של אברח מהתחייבותי הפנימית. קורא, זועק, מתנועע בקצב אחיד ומהיר כדי לנער מתוכי את השדים ולהכניס את הרוח הקדושה. ממלמל, שלא כולם ישמעו למה אני באמת מתכוון בדברי הסרק האלה, שלא יידעו שאני מוכן להקריב את עצמי כדי לנהל חיים בעולם הבא. לא שותק לרגע כי הכוונה אינה בעלת מעצור, אני הוא האיש שלא עשני אישה, אני בצלמו, הצלם שלימד אותי לשנוא, להפריד, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להלקות במכות את אוייבי, להעלות עולה כסמל לאמונה עיוורת, לשקר ולהענש על כך. מחזיק עצמי על מנת לא ליפול כשכולם חגים סביב המילים שמכתיבות את חיי, שומע את זעקתן ומצטרף בקול גדול, לפני הנפילה שבה המילה סליחה כבר לא תשמע עד לפתיחת השערים הבאה. אני, שעומד בחדר צפוף ומלא אחרים שמתיימרים להיות אחיי, רוצים להיות הכי קרובים במידת המותר למה שאליו אני שואף, כי לידי הם כלום, אפס, שקרנים. אני הוא הטהור שעושה זאת ללא התנגדות, מקבל עליי עוול ומוסיף עוד חטא, מכפר ומוריש מסורת לבניי ולבני בניי. אני הוא הקשור במצוות.

ביזיון תפילין תמיד זעזע אותי, בעיקר כשהוא נכרך סביב בחורה.

אחרי שלושה ימים הכאב עובר וכבר לא זוכרים מי הכה בך בראש, איפה נפלו הזכוכיות ובאיזה צבע הן בכלל היו. אחרי הזמן הזה שבשבילי נמשך כמו נצח אי אפשר להבדיל בין ימין ושמאל ובין עבר לעתיד. הכל מתערבל לכאב ראש אחד ויחיד שצועק: אני לא יודע מה לעשות עם עצמי עכשיו, בדיוק כפי שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז. אי אפשר לראות דבר מעבר למה שהיה, כי זה כל מה שיש, כי מה שקיים עכשיו הופך להיות עבר בעוד שנייה.

כל המוח שלי מאיים להתפוצץ ויש לי דלקת בדרכי השתן. שיגיע כבר סוף השבוע הבא כי לא בא לי שזה ייגמר. בא לי עוד אייריש קרים כמו אתמול.

אני מחכה ליום חופש שלי ביום חמישי הבא, לסדר את הראש וקצת את החיים.

לילה טוב ושבוע נפלא,

יאוש. שני-שלישי בריתוק בבסיס. כיף חיים.

אני לא צריכה מצלמה שתוכיח לי שאני נראית נורא בעירום. בגלל זה אני שונאת אותן, מראות ואנשים שאומרים לי שאני יפה. אני מרגישה נוח בעירום כל עוד אני לא צריכה לראות אותו במבט "חיצוני".

ניסויים לעת לילה עם המצלמה לא עלו בטוב.

יאוש. אינסומניה שכזו, או סתם חוסר רצון לישון.