היה יום הולדת ביום חמישי שהיה עם עליות וירידות.
ירידה משמעותית- הייתי חולה. ירידה נוספת- הייתי לבד בבית רוב היום.
עליות!- הרבה טלפונים שעשו לי נעים (ובעיקר הבקשה של בלאדי זכר לשמור על מיכל במסיבה P: ) וכמובן: ארוחת הערב עם אפיק ואריה בפוקצ'ה בר, עם המלצר החמוד והמקסים שהביא לי עוגה וצלוחית קטנה עם אלכוהול בוער בתור נר... וכתב על החשבונית המון מזל טוב ובהצלחה השנה :)
אז אני בת 18, וזה קצת משונה לי, אבל גם התחושה המשונה תעבור בקרוב.
היום נפגשנו עם דודים של אבא שלי מאמריקה בת"א ולקחנו אותם לראות את יפו העתיקה. היה כל כך נחמד לבלות איתם כי הם אנשים טובים וחמי לב ואפשר לומר שהם הצד השפוי של המשפחה...
אחרי הבילוי המשפחתי ביקשתי מאבא שיוריד אותי אצל זואי ואיתה הגענו להחלטה שיהיה לנו ערב בנות. יצאנו במונית לעבר סוף סופו של דיזנגוף על מנת לקנות את הגלידה המצויינת שתלווה את הסרט ונפגשנו גם עם סתיו, חברה של זואי, שהיא אחלה של גברת. הלכנו ל-Mate כי אני נדנדתי לזואי שאני רוצה לבדוק את המקום ליום הולדת ומסתבר שהמקום פתוח בלילה רק ל-25+. ובעוד אני חושבת לעצמי "הממ... עצבים. מקום מעצבן" לא יכולתי שלא לומר לעצמי בשקט "רוב האנשים יוכלו להכנס למסיבה אם היא תהיה שם, יחי האבסורד P:".
שכרנו את "השטן לובשת פראדה" ואין ספק שמריל סטריפ משתבחת עם השנים, למרות שהסרט דבילי. יש לה מן גישה למשחק שמרשימה, אין ספק.
שיחה עם דניאל ושוב הרגשת ה"אני מתגעגעת אלייך למרות שהתראינו רק לפני 5 ימים, כמה טיפשי מצידי", סיפרתי לו על חלום העינויים האחרון שלי, זה שהשאיר עליי גם השפעה פיזית. נשיקות בצוואר הן בהחלט עינוי בשבילי כשאני לא יכולה להשיב תחושה נעימה חזרה, חלק מחוסר היכולת שלי להתפנק כשמגיע לי, והחלום היה משונה. הגעתי לארלוזרוב והתקשרתי חזרה ליונתן אחרי שקודם לא ממש יכולתי לדבר איתו. הייתה לנו שיחה נחמדה עד שהפלא שלי שבק בטריה (אני חושבת שאני באמת מדברת יותר מידיי בטלפון אם זו כבר פעם שנייה שנגמרת לי הבטריה בשבוע האחרון). כל הדיבורים איתו מסקרנים אותי, אני מתה לראות מה השתנה, אם בכלל, ובאיזהשהו מקום רוצה גם להראות לו איך אני השתניתי כשהוא לא היה חלק מחיי. אולי זה בא ממקום קטנוני של 'הנה, הצלחתי להגיע למקום שבו טוב לי עם עצמי גם בלעדייך' אבל אני לא לגמרי בטוחה מאיפה נובע הרצון הזה.
ואיך אפשר לא לסיים את היום עם נסיעה נוסטלגית ברחבי ירושלים? הבחור הזה, הפרחוני, נסע שוב באוטובוס (הפעם מגולח ולבוש קצת אחרת) וחילק פרחים מפלסטיק לכמה בנות. שוב הוא רקד ריקודים מטורפים, שוב הוא אמר "מצווה להיות בשמחה" וגרם לכל האנשים באוטובוס לחייך.
המקלחת מחכה רק לי ואני זקוקה לה נואשות, אז אסיים בלאחל לעדי יום הולדת עברי הכי שמייח שיש ולשאר לילה טוב ושבוע טוב.
יאוש. אין יותר מידיי, יש לא מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
