החיים כפי שהם

האם יש דרך בעולם להסביר לאדם אחר איך כאב מתבטא אצלך?

שאלה שמסתובבת לי בראש מהרגע הראשון שפגשתי את דניאל, והכתה בי כמו מיגרנה שלא מרפה לאורך הקשר שלי עם יאיר.

האם כאב יכול להתבטא בהיגיון שניתן לתפישה ע"י בני אדם שונים בתכלית, שחוו סוגים שונים של כאב במהלך חייהם? גם אם לא היגיון מוחלט, גם אם התפישה היא שטחית שמאפשרת לנו הזדהות (קטנה, אך) אמיתית עם בן האדם השני.

למה להתמקד בכאב כאשר יש לנו גם שמחות לא מובנות. האם אני אוכל אי פעם להביט באדם ולהבין שהוא/היא הבינו?

נהייתי אדם מאוד סגור ומופנם לאחרונה, הרבה יותר משהייתי אי פעם. לא בגלל שאני מפחדת להפגע, לא בגלל שאין לי מה להגיד, אלא גדלה בי אפאתיות קטנה שאני חוששת ממנה. ברגע שאני מתחילה להרגיש משהו חיובי אני שואבת את כל האנרגיות שלי מזה, בגלל זה הרביתי בנסיעות לאחרונה.

אני חיה את חיי על ציפיות קטנות, לראות מישהו, לצאת החוצה לשמש, ים. אבל לא מסוגלת לארגן את עצמי לתוכנית ארוכה, ובכלליהן דרום אמריקה ולימודים בשנה הבאה. הכל נעשה כמעט עד הסוף, בלי השקעה אמיתית, בלי האומנות העדינה שכרוכה בארגון דברים אצלי. לא כתבתי רשימת to do לפחות 3 חודשים, אין יותר flags באימייל בצבעים שונים, אין סדר. ולראשונה בחיי אני מרגישה חוסר נוחות בפנייה לאנשים הקרובים אליי.

אני כבר לא בת 16, ואין מי שיוכל לאסוף בשבילי את השברים. אין יותר את ה"גדולים והמנוסים" (כי רובנו בסטטוס דומה מהרבה בחינות), אין דברים שניתן לדחות, ויש הרבה פחות דברים שהשליטה בהן היא לא שלי. כל הפסקה הארוכה הזו בשביל לומר שאני מתחילה להכיר בזה שאני אדם מבוגר והסיטואציה מפחידה אותי. אני אפילו כבר לא הקטנה בחבורה, אני לא זו שתשתחרר אחרונה, אין יותר חופשה גדולה ויותר נורא- הזאטוטים מתחילים גם קצת לעצבן אותי.

דברים היו נראים פשוט יותר אם הייתי נותנת לדברים מסויימים להפריע לי פחות, אם הייתי מסוגלת להיות כנה יותר עם אנשים שאיכפת לי מהם. כנות הצטמצמה אצלי לשלושה אנשים. זה לא הגיוני שניתן לספור את הכנות שלי על יד אחת.

יאוש. משהו פה לא נסגר (וזה לא רק הניקוד המזעזע).

12.02.2010

לו יכולתי לשכב במיטה בשקט לבדי, שתכנס ותחבק אותי בלי לדבר אליי ורק לאחר כמה דקות למלמל 'אני מצטער' בשקט. מספר פעמים, בשם כולם, בשם אלו שהיו פעם השקט שלי.

ואתה כשקט רק תנשום לצידי כשגופי לא נע, תקבל את המאובנת ותהא החיים.

כשאמס בדמעותיי תנשום עמוקות, תנשף על פניי להקפאת העצבות הלא מוסברת, ועם זאת נטועה ביום יום. תרגל אחר ניצוץ הבריחה ותלכוד אותו במבטך, תביא לידי צניחה אחרונה שתגרום לי לחבק אותך כמו פעם, ולראות אחרייך את פניהם המבינות.

לא אשתמש בך בנקמתי, רק אאחוז בך בבקשה להצלה, פעם נוספת.

17.02.2010

הערב ההוא על הספסל היה הערב האינטימי בחיי. אני, שידועה בתור מישהי שחושפת את הדברים הכי עמוקים ונסתרים שבי, נחשפתי מחדש, הפעם מבלי שאהיה פגיעה. בעדינות קילפת ממני את כל השכבות וניקית אותי ממחשבות לא מכוונות, ליטפת את ידיי ובכך הבטחת את שלוםנפשי. לא נשארתי לבד מולך, אלא התמזגנו יחד לדבר חדש שעשה לי טוב. שגרם לחשק לחזור לחיים שלי, שהציף בי רגשות מוכרים בתדר אחר, בעוצמה אחרת.

אני לא יודעת אם זו הייתה רק אני; רוח חדשה נשבה במקום ההוא והבטיחה לי עתיד טוב יותר, נתנה לי תקווה להמשך בתקופה שנראתה בלתי אפשרית. גם אם תאמין שרק פגעת בי אז, אני מרגישה שזה היה חלק פחות משמעותי.

החזרת אותי לתחושות אנושיות, שייכות, חיבה, רצונות. אני חייבת לך יותר תודות משתוכל להעלות על דעתך, על כל יום שבו אנו יחד ואתה משיב אליי את הרגשות.

עם כל הקשיים, בזכותך חצי השנה האחרונה הייתה הטובה בחיי.

אני אוהבת אותך.

19:29

עמידה מול המקום בו פעם היית שלי.

השקע בסדין, החום מתחת לשמיכה, האביזרים המיותרים באמבטיה, חצי המדף בארון.

כולם אתה ומה שחסר ממך, כולם מה שיש לי ממנו עודף.

בלחיצה אחת על פיה הרבה דברים יכולים להשתנות;

ריח מורעל משתלט בעוד אחר נעלם, רטט קר ומתכתי עובר בגוף ומהביל אל החוץ.

הכל נמצא ואבוד בהשלמה מתואמת זמנים.

טפטוף קצר וממוקד, מחדד חושים;

תחתיי ומעליי נמצאים רק לחץ.

בחובך צרור המאגד אותי אל תוכני ופחדיי, והטפטוף אינו מסייע לחיבוק (חיבוק?) המתאים.

21:34

שימוש בהפסקות לשם ביטוי שפה מוכרת, ולא לימוד חדשה.

ללא תסכול שנשכחו פריטים המכשילים את התוצר הסופי.

~

אמתין לשובך.

אמתין, כי אחזור לחבקך.

אמתין. ואמתין. ואמתין.

~

הכתיבה תחזור אליי ואפסיק להריץ רעיונות בראש, זרם אין סופי של תסכול מחשבה.

אומר שהחיים משתנים לא מעט בזמן האחרון והקרוב, הרבה בזכות ה"קריירה" (אם ניתן לכנות שירות צבאי כקטגוריה המגוחכת הזו בהורוסקופים) שמקבלת תפנית. תפקיד חדש, כניסה כצעירה למדור אחר, לחזור ללמוד דברים חדשים מאפס. התגעגעתי להיות הצד השני של המתרס הלימודי, שירוק מתמיד, למרות הניסיון.

היום מילאתי שאלון שביעות רצון מחיי באיזה אתר אינטרנט. חברה שלי מהצבא ניסתה להוכיח נקודה לגביי זה שאין אדם אחד ביחידה שהצליח לקבל תוצאת "מרוצה" ללא שום התנייה של "דברים דורשים שיפור". הפתעתי אפילו את עצמי כשהוצאתי ציון גבוה של שביעות רצון, למעט שיפור אחד ביחסים בין אישיים (שדורשים שיפור בתחום הסבלנות).

ובכן, אני יודעת היטב למי אני זוקפת את הקרדיט לשינוי התפיסה שלי את חיי.

מחר יום מוקדם. אלך להתארגן לשינה.

יאוש. ברירה טבעית.

בבהייה אל האוויר העומד בקומה הטמונה בקרקע, בקצה המסדרון מעבר להמולה ולריצות ניצב אחד. הוא משך את מבטי ולא יכולתי להאמין שאדם זה עומד בקצה המסדרון שלי, הוא הרי כל כך רחוק ממני. קראו לי לשנייה, וכשראו על פניי דאגה ותמיהה אמרו שזה לא חשוב לעכשיו. מיהרתי להסתובב חזרה והוא לא היה שם יותר.

החזרתי את תשומת ליבי לסיבת הקבורה שלי באדמה, ופתאום נשמע קול חבטה. הוא נתקף, ואני צרחתי. הוא איים לקרוע את עצמו, חברותיי המשיכו כרגיל ואני בוכה ומחזיקה אותו.

העיניים נעצמו לרגע ואני מרגישה אותך קרוב. אתה נוגע בי בקצה האצבע ומתקרב, הנשימה שלך מורגשת אבל לא נשמעת כלל, הריח שלך מתחיל להתפשט באיבריי. אתה מחבק אותי, אבל אני לא מרגישה את הידיים שלך, רק הבטן שלך נצמדת לגב שלי והחום שלך מפשיר את הגעגועים עד שנעלמו.

העיניים נפקחות, קמה באימה כי נעלמת פתאום. הראש נחבט בברזלים, הכאב מעומעם והתעלפתי לישון.

מחשבותיי נעות עם הגלים לכיוונה. לא הכרתי רגשות בעוצמה כזו לאישה אחת, ובשכשוך רגליי במים אני מדמיין את דמותה פוסעת לצידי.

אני מתגעגע, אך אין בי את המילים הנכונות לתאר את התחושה המדוייקת. לא רק כמיהה לגופה, אלא לכל מה שהיא נושאת עימה: ריחה, חיוכה, צחוק עדין כשהמגע שלי מרעיד אותה. אני מרגיש לבד וביחד, ויודע שאיתה אני שמח ובטוח.

אני שואל את עצמי האם תחושות מסוג זה יכולות להסתיים, ועונה בהינד ראש שכן, אבל לא איתה.

למרות שחבורת שלי צוחקות עליי, אני אוהבת להיות עם "ראש של גבר" בכל הנוגע למערכות יחסים. בלי קנאה, בלי עצבים על "היית אמור להתקשר אליי", בלי לצפות ממנו שיזכור מתי השלושה חודשים וחצי שלנו (כי איך אפשר לשכוח דבר כזה?!). האם יש לי ציפיות נמוכות? אולי, לפחות ככה חברות שלי טוענות, אבל מה זה משנה?

אני אחכה לראות אותו, אבל אבין אם יש דברים שבגללם זה לא מתאפשר.

הוא רוצה לראות את חברים שלו ולא אותי? בסדר, רק שזה לא יהיה בסיטואציה של כעס או שהוא יודע שאם לא עכשיו אז לא נתראה הרבה זמן.

לא איכפת לי לנסוע כמה רחוק שצריך על מנת להפגש, אבל כשנהיה יחד- שנמצה את הזמן.

שכח את יום ההולדת שלי? לא נורא, יש עוד הרבה כאלה בהמשך.

אני לא אתקשר באמצע הלילה סתם כי בא לי לדבר, בטח לא כשהוא ישן.

רק שלא יפחד לדבר איתי או להגיד לי מה מפריע לו. שידע שהוא יכול לבקש, אבל לא תמיד אני יכולה לתת.

שלא יצפה ממני לדעת הכל מבלי שהוא מדבר איתי. אני לא אוהבת רמיזות ולא טובה בלתת אותן בעצמי.

שיהיה כן איתי. אני מצפה מעצמי לאותו הדבר.

ועדיין, אני מרגישה בחורתית כי אני מתגעגעת מאוד. וחושבת על זה שבא לי שיישן איתי.

יאוש.