החיים כפי שהם

אני מנסה להזכר בכל הפעמים שזה אי פעם קרה.

הפעם הראשונה נעשתה בחצי הדרך, ובגלל שגרמתי לו לרגשות אשם. הוא נסחף, והבין פתאום שאני לא יודעת מה עושים עם זה. הוא הסתכל עליי, הסתכל על עצמו, והתחרט. אמר לי לשוב למצב ההתחלתי, וכך חזרנו.

הפעם השנייה הייתה זריקת איברים מטופשת, חסרת ניסיון, וכאן הבושה התחילה להתגלות. כשעומדים מול מישהו ומרגישים לא יודעים, חשופים לכל פגע, מוצאים את הפגמים ורצים להסתתר.

הפעם השלישית הייתה בלתי נמנעת כי הוחזקתי בשבי מחשבתי. לא ידעתי לגמרי מה אני עושה, אבל ידעתי שהוא רוצה להפיק מזה משהו. שם כבר לא התביישתי.

הפעם הרביעית הפכה לריטואל מתמשך. הכניסה, השקט, והמעשה. לבנה וחיוורת, רחוקה תחילה, לימוד עבדות מתקדם. גם ההסתרה וההסתלקות נעשו חלק מהריטואל. למדתי לברוח יפה.

הפעם החמישית הייתה זו שהכי שנאתי מיד אחרי. אבל בדיעבד, היו נוראיים הרבה יותר. משפילים יותר.

אני לא בדיוק זוכרת את הפעם השישית. אבל אני זוכרת את המשמעותית. דצמבר 2007, חושך, ורק אני מאירה. בזכותו כמובן.

הפעם השביעית הייתה הספונטנית מכולם. והקפואה בהם. שערות סומרות לא חסרו, אבל הייתה דרך להתחמם בזכות הריטואל הידוע.

ואז הגיעה פעם ראשונה נוספת, ולא הייתי לבד. בכיתי, וצחקתי. לא התחבאתי ולא הלכתי, הוא ראה. אף אחד אחר לא ראה את הלב שלי.

עירום הוא עדיין טקס יפה מבחינתי, גם אם אני לא מרוצה ממה שאני רואה.

יאוש. מנסה ללמד את עצמי שהיופי הוא הרבה מעבר לעיניים.