החיים כפי שהם

אני מתפוררת.

הלחץ, העומס, חוסר הזמן, חוסר המעש בזמן שיכול לשמש לדברים כל כך הרבה יותר טובים, חוסר בלראות אנשים מחוץ ליחידה/קורס/חדר בצבא/עצמי, חוסר זמן התפרקות, צבירה של הכל בתא לחץ מיוחד שנקרא הגוף שלי.

התמוטטתי אתמול בזמן היחיד שהיה לי השבוע עם חבר שלי. לא יכולתי להתגבר על כל העצב והעצבים שהצטברו בי. נמאס לי, אני רוצה הבייתה, אני רוצה לשכב במיטה, הצעתי לך לבוא לישון אצלי ואמרת שזה לא רעיון טוב, לא רצית להשאיר אותי ככה אבל בכל זאת נפרדנו, לא היה לנו סבלנות להתמודד עם זה כשיש כל כך מעט זמן. איפהשהו עמוק בתוכך אני מרגישה שזה הכי מעצבן אותך שאני לא מסוגלת להיות שלמה עם שום דבר.

אז אני בכיתי, וכשרציתי לישון באוטובוס התיישב לידי האיש הכי שיכור ומסריח באוטובוס ומרוב לחץ לא יכולתי לישון. הגעתי הבייתה אחרי שעה והתמוטטתי למיטה.

קמתי הבוקר ובכיתי לאמא. ועכשיו אני רוצה שוב לבכות.

אין לי כוח לכלום כרגע ואני לא יכולה לדבר עם אף אחד כי כל דבר שאני אומר לא יעזור, ואני סתם מעצבנת אנשים, ולמה לקראת הסוף הכל נשבר, ולמה אני צריכה לסיים את הקורס בתחושה מרירה ושהמפקדת שלי תאמר לי שהיא לא סומכת עליי בגלל שיצאתי 5 דקות מוקדם יותר לארוחת צהריים, ולמה אני מרגישה לא נוח בעור של עצמי, ולמה התחלתי לדמם מהאף בלי הפסקה, ולמה אני לא מצליחה לישון כמו שצריך בלילות, ולמה אני לא חברה טובה, ולמה אני לעולם לא אוכל להבין כלום.

השבוע האחרון היה אחד מהנוראיים, הרגשתי באופן תמידי מדוכאת, עייפה, משועממת וחסרת תועלת. אנשים סביבי לא מוכנים להזיז את עצמם לטובת קידום דברים חשובים אבל מצפים ממני שאני אתגייס לכל המשימות שלהם בכל הרצון ובכל הלב. יש לנו פרוייקט ענק לסיים עוד שבוע וחצי, והחלק שלי חצי גמור ושלהם? בכלל לא נגעו בו, לא חשבו על זה יותר מידיי.

המפקד שלי ציפה השבוע שנגיד לו שאנחנו מתרגשים להכנס ליחידה ושאנחנו בטוחים שכולם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ושניגש לעבודה בכיף. אנחנו פשוט שתקנו, והוא אידיוט, אני לא מצפה לכלום מהיחידה הזו כבר, אני לא חלק ממנה, אני "הקורסיסטית שהתאמצנו כל כך להרחיק אותה במשך חודשים והיא בכלל לא שייכת אלינו". לא רוצה לבוא יותר לקורס, לא רוצה להכנס ליחידה, לא רוצה לעשות משמרות בראש השנה, יום כיפור וסוכות, לא רוצה יותר לבכות לדניאל, לא רוצה יותר להרגיש רע כשאני איתו כי לא מגיע לו השטויות שלי, לא יכולה יותר להבין למה אני לא שמחה.

לעזאזל, אני פשוט רוצה למות כרגע. אין לי כוח להרים את עצמי מהמקום הזה, נשבר לי.

אני לא בת אדם חזקה ואף פעם לא הייתי. כולם מכירים אותי ככה, עם המסכות, בלי המסכות. אני לא מתפקדת כרגע בשביל אף אחד ולכן אני אהיה ממורמרת ועצובה, לא יהיה לי כוח לבוא למקומות, אני אהיה במחזור בעוד פחות משבוע, אני ארגיש טמאה, אני אזלול יומיים ואז לא אוכל כלום במשך שבוע, אני ארצה להקיא כל כמה דקות, אני אירה במישהו במטווחים ביום שלישי, אני לא אסיים את הקורס בשום מידה של כבוד ואני לא אחבק אף אחד.

אני עם מתח של שבועיים, כל מקום בגוף כואב לי, אני רק מצטערת על אתמול... ושוב אני כלבה עלובה.