החיים כפי שהם

היה היו ארבעה. האחד נקרא על שם מלך, השני על שם הנביא, השלישי על שם דמות הטלנובלה הנדושה שאמו כל כך אהבה, הרביעי היה קודש הקודשים.
המלך נעלם כבר מזמן, התרכז כל כך בעצמו עד שהפך לנקודה קטנה וחסרת חשיבות. לאחרונה דמותו החלה להופיע שוב במקומות הנסתרים: מאחורי הדלתות, במרתף החבוי מתחת לרצפת העץ, בתוך המים המסתובבים בדלי, בנגינות ההן שתמיד היו שלו. הוא תמיד הפתיע לטובה ולרעה, אני חוששת שהוא עלול לחזור ולהשתלט על הממלכה שלו בכוח, אולי כבר בחודשים הקרובים. אני לא אשמח להיות נתינתו. רק אם אהיה המלכה לצידו, לא שלו, אוכל לספוג מחזרתו את העונג הצרוף של השריפה והנקמה.
הנביא מתהלך במחוזות הלא מוכרים, מחפש בינו לבין עצמו מישהו להעביר אליו את הבשורה. משלא מצא, חיפש את הנחמה שבאנושי היכול לקבל ולהחזיק בכל עת. הקיבולת האין סופית פעם הרתיעה את הנביא, היא לא הייתה אמיתית, לא בשר ודם, אבל הוא המשיך לעמוד ולבחון אותה. היא עברה את סף השבירה, הוא נפתח והתרסק ועלה שוב לגדולתו. הוא מאמין שוב בקיומה והוא מחוזק מעצם המצאה כאן לצידו, ולו הייתה שלו היה יכול לטעום טיפה מנקטר האלים, היא אמיתית.

דמות הטלנובלה הנדושה הופיע בהופעת אורח מיסתורית ומפתיעה, שנשאה עימה גל של תשואות ומתח. הוא לא הופיע במלוא הדר, לא אמר הרבה או זז בתנועות חינניות, אך הייתה להופעה הזו משהו עותק נשימה, פשוט וקל. נזכרתי בהופעותיו הקודמות בסדרה, איך הוא הועף מתפקיד ראשי לתפקיד זוטר ואז הלאה, אל התפקיד הבא בטמבלוויזיה של מישהו אחר. מזל שהופעת האורח לא הייתה מרשימה מספיק בשביל להחזיר את סקרנותי אליו, עוד הייתי חותמת איתו על חוזה חדש. הוא נראה מאושר בלי חיי הקפיצות מסט לסט, מהעצוב יותר אל העצוב פחות. אולי בתוכו יש ניצוצות של אושר.

קודש הקודשים עסוק מכדי לזכור. הוא מצא לעצמו דרכי תנועה חדשות ומעתה יוביל את עצמו ולא יובילו אותו. פעם היה דואג לי ומחכה לי שאבוא, ואתחנן, ואשאל "אז איך היה היום שלך?", היום הוא אינו זוכר. כמעט. אני בטוחה ששאלות מופנות אליו מכיוונים שונים, והוא שמח שאני לא זו ששואלת אותן. אני יודעת שאם קשה לי אסור לי לפנות אליו יותר, הנביא אומר שזה לא כדאי, הוא אולי כועס קצת. לא סתם הוא קודש הקודשים, הוא מתחיל להגשים את עצמו, ובזה אני לא יכולה לעזור.

והחתול מנמנם בצד ונותן לי לעבור על ידו ללא תגובה. מי היה מאמין שעברו שלוש שנים מאז גרגורינו הראשונים יחד... השינה קסמה לו יותר מאהבתי, הוא יישאר שקט ואם ירצה ליטוף הוא יחמוק ויתחכך ברגלי. כשארצה להחזיר חיוך ולקבל ליטוף ממנו, הוא כבר יברח. קיבל את שלו.

יאוש.